עצרי. חשבי מסלול מחדש ובצעי פניית פרסה

ארבעים שנות נדודים במדבר הגיעו לסיומן, ודור הבנים עומד מחוץ לארץ כנען ומתכונן לכניסה לארץ. במעמד הזה, משה רבנו נושא דברים אחרונים ובוחר להזכיר לעם אירועים כואבים שהתרחשו במהלך 40 שנות הנדודים. המטרה של משה רבנו היא לנסות ולמנוע מדור הבנים לחזור על אותם דפוסי התנהגויות וטעויות. לכן, רגע לפני הכניסה לארץ, משה רבנו מזכיר לדור הבנים את חטא המרגלים שהתרחש בעיתוי דומה. לאחר שהמרגלים מסיימים לתור בארץ, הם חוזרים וזורים פחד בלב העם. המקרא לא חוסך, ומתאר לנו את חוסר האמונה של העם בה' ואת חוסר הפחד שלהם מה' אשר הוביל בסופו של דבר לסירוב שלהם לעלות לארץ, כפי שנאמר בדברים א', כ"ו: "וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם".

התחלתה של מחלוקת - מקרע קטן

אולם בסיפור הזה טמון רובד נוסף, כי לא אחת המקרא סיפר לנו על מקרים שבהם העם הלין למשה על ה', אבל הדברים לא מסלימים לכדי מרי כללי של העם. אנחנו יודעים כי כבר בשלב בו המרגלים תרים את הארץ, יהושע וכלב בן יפונה מתבדלים בדעתם משאר המרגלים, ולאחר שהם חוזרים לארץ, מתחיל להיווצר הקרע הקטן הראשון בין כולם. בעוד ששאר המרגלים מוצאים דיבה רעה על הארץ, כלב בן יפונה בוחר להחריש, ואילו יהושע בן נון יוצא ומגן על הארץ. בהמשך, העם משלהב ומלבה אחד את השני, כפי שנאמר דברים א', כ"ז-כ"ח: "וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ. אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים, אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם". כלומר, הניצנים של חוסר ביטחון בה', שהנצו כבר מהרגע בו ביקש העם ממשה לשלוח מרגלים לתור את הארץ, הבשילו כעת עד לכדי מרי כללי בה' ובמשה. חיזוק לאותה מחלוקת אני מצאת בדבריו של ה"בית אהרון" מקרלין על הפסוק "אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת לְבָבֵנוּ" (דברים א', כ"ח). ה"בית אהרון" מסביר כי טעמי המקרא המסמנים את הפסוק הזה מרמזים על מחלוקת ששרתה בעם. אנחנו רואים שעל המילה "אחינו" מופיע הטעם"תלישה קטנה", ועל המילים הבאות – "המסו את לבבנו" הטעם הוא – "קדמה ואזלא". הטעם "תלישה קטנה" – כלומר, קרע אחד קטן, מרמז על כך שכל מחלוקת מתחילה כקרע קטן, נקודה אחת קטנה של פירוד. אבל לצערנו, טיבה של מחלוקת, אם לא נפתרת בזמן, שהיא מתדרדרת ל"קדמא ואזלא" – שפירושו בארמית הליכה והתקדמות – כלומר, כמו אש, המחלוקת מתפשטת והולכת, גדלה ומתקדמת עד השמים. לכן אנחנו מוזהרים כל כך מפירוד לבבות, אפילו במיעוט שבמיעוט.

איך נעצור את התפשטות המחלוקת בתוך ביתנו?

שנים בהן אני מלווה נשים הביאו לשולחני סיפורים רבים על בתים בהם שוכנים לבבות שבורים. לא פעם, לאחר שיחה, התברר לי ששורש הכאב נבע ממחלוקת אחת קטנה, שהלכה וגדלה עד שיצאה מכל פרופורציה. כשנשים מבינות את זה, עולה בהם תחושת החמצה על לבבות שנחצו לשניים, על ילדים שנרדמו עם דמעות וכאב ועל שנים ששרפנו ללא קשר זוגי בונה. אז מה עושים, איך עוצרים את התפשטות המחלוקת?

הכל מתחיל ממודעות וחשבון נפש. ברגע שאנחנו מודעות לאיך הדברים עשויים להתגלגל, אנחנו יודעות גם איך למנוע בעיות בכל נושא, ובפרט בשלום הבית, ששם הכל קריטי כל כך כשלא חיים נכון ובשלום! לכן, בשלב הראשון הייתי מציעה לכן להסתמך על אירועי העבר, ולעשות עם עצמכן בירור והיכרות מעמיקה. ממש כפי שמשה עושה עם דור הבנים רגע לפני הכניסה לארץ. מטרת חשבון הנפש היא להבין מה מפעיל אצלי תגובות מסוימות, מהיכן זה נובע, מה מפריע ביננו לבין בניית קשר. אך אם בכל זאת הגפרור ניצת, כבי את האש במהירות.

עצרי. לאחר שהבנת ששרפה פורצת מגפרור אחד קטן, את נוטעת בך בעזרת ה' את המודעות לנזק שיכול להיגרם כשמתחילה מחלוקת בינך לבין בן זוגך או הילדים. עם המודעות, נבנית בך גם היכולת לעצור ולומר לעצמך: "עד כאן!". את מבינה שפה הזמן עובד לרעתך, ושאסור לך לחכות, אלא מיד כשאת מבינה לאן את מידרדרת - לבצע פניית פרסה ולהתחיל לצעוד לכיוון הנכון, לצעוד לכיוון השלום, השלמות, השלווה וההרמוניה! זו השפה האמתית שאנו אוהבים לדבר בה ובנויים לחיות דרכה ובאורה. לכן, בשלב הראשון - עצרי! כוח האיפוק לא יחנוק אותך, להפך, הוא יזרים לך חמצן. מריבה היא כמו במכת צפרדע, שהיו המצרים מכים אותה, ובכל מכה היו יוצאות עוד ועוד צפרדעים. מסופר כי אחד שאל את הסטייפלר זצ"ל: "איך היו המצרים טיפשים כל כך, שהיו ממשיכים להכות את הצפרדע אף על פי שראו שיוצאות ממנה עוד ועוד צפרדעים עם כל מכה? ענה לו הסטייפלר: וכשאדם עונה לחברו - הרי הוא יודע שחברו יענה לו עוד ועוד, והוא ישיב לו גם כן בחזרה וחוזר חלילה, עד שתהיה פה אש והפסד לכולם. אם כך, למה בכל זאת הוא עונה? כי הוא לא יכול להתאפק! כך גם המצרים לא יכלו להתאפק. יחד עם זאת, אני תמיד מדגישה כי כשיש משהו חריג, ודאי שעלינו לא להתאפק, במובן של להחריש, אלא יש להיעזר בכתובת הנכונה ולמצוא פתרון בהקדם האפשרי. כאן אני מדברת על איפוק מרצון, על לבנות בנו את מעלת האיפוק כתוצאה מכך שהבנו שבסיטואציה שהיא בסך הכל נורמלית, לא שווה לנו לייצר תגובה שתגרור את כולנו למריבה. זו הגדלות של אנשים חכמים, כפי שכבר נאמר "החכם עיניו בראשו" - שרואה בעיני רוחו את העתיד של ביתנו, שיחיה בשלווה ובהרמוניה!

חשבי מסלול מחדש ובצעי פניית פרסה. איך מבצעים פניית פרסה ואיך צועדים במסלול חדש שמקדם את שלום הבית בין כל דייריו? אמר לי פעם רב חשוב שעוסק בשלום בית, שכמה וכמה זוגות שהגיעו אליו לייעוץ וכבר היו בדרך לפנות לבית הדין כדי לפתוח תיק ברבנות לגירושין, חזרו בהם ברגע שביררו וגילו מה היה מקור המחלוקת, ממה הכל התחיל ולאן הכל הידרדר. ועל מה המהומה?! כשאת זוכרת ומבינה היטב מהיכן הכל התחיל, ובוחרת - גם בשלב מתקדם של הקרע - לעצור ולא להמשיך, זו האומנות של זוג שרודף שלום, וממילא באמת אוהב וחפץ בשלום! אמנות זאת דורשת מאתנו לימוד ותרגול של מלאכת התקשורת, כמו גם טיפול ועקירה של דפוסי התנהגות בעייתיים של בני הזוג.

לסיום, חשוב שתזכרו שכל ההשקעה הזו והעבודה על המידות שלנו שווה לנו למען קידום בריאות נפשנו, למען השלום המשפיע ישירות על הלב שלנו ושל ילדינו - שהרי אין מחיר לבית שחי באהבה, בשלום ועם שכינה.