במחשבה תחילה לפרשת דברים: החסיד שלא סמך על כשרות המאכלים שהגיש לו הרבי

"יש משוגע שנראה בדיוק כמוך, קורא לעצמו 'בן גוריון' ומספר לכולם שהוא ראש הממשלה", סיפרו לדוד בן גוריון.

"ממש כמוני?", התלהב ראש הממשלה. "את זה אני חייב לבדוק".

הפמליה הגיעה לבית המשוגעים, שם נכנס בן גוריון לחדרו של המתחזה המשוגע. הציג את עצמו "דוד בן גוריון", והמשוגע כצפוי הגיב שהוא-הוא בן גוריון האמיתי.

הוויכוח גלש מהר מאוד לתגרת ידיים, עד שהתערבו מאבטחי ראש הממשלה וחילצו אותו החוצה במהירות.

עד היום לא יודעים איזה מהשניים הוציאו...

* * *

בפרשתנו מוכיח משה רבנו את ישראל על שמיאנו להיכנס לארץ ישראל בשל דברי המרגלים. לאחר מכן מתאר משה את הרצון של ישראל להילחם בעצמם בכנענים - בניגוד לדברי ה' - וכמובן שזה לא הצליח להם. ומשה מסיים: "ותשובו ותבכו לפני השם".

חשוב לשים לב לבכי המתואר כאן, שלא תואר בפרשת 'שלח לך' בתיאור חטא המרגלים. שם בכו בני ישראל בליל ט' באב כשהמרגלים תיארו כמה הארץ גרועה, ועל בכי חינם זה נענשו בבכייה לדורות ביום ט' באב. כאן, מופיע בכי חדש.

בין אם זהו בכי של תשובה ובין אם זהו בכי של צער על נפגעי המלחמה שהיכו הכנענים, אנו צריכים להבין: מה אנחנו יכולים ללמוד בכל זמן נתון מן הבכי הזה?

חסיד מפולין נקלע לרגל עסקיו בערב שבת לפרייסן - המיקום המדויק לא חשוב לענייננו כמו שחשובה העובדה שמצב היהדות בכלל והחסידות בפרט היו חלשים מאוד שם, אם בכלל קיימים. הסוחר ניסה לדאוג לסעודות שבת מינימליות, אבל מטעמי הידור כשרות - למַעֵט לחם משנה ומְעַט דגים לא היה הרבה מה לעשות.

בזמן הדלקת נרות גילה החסיד בית מדרש יפה עם יהודים יראים ושלמים, ובראשו עומד רב: הגה"ק רבי אליהו גוטמכר מגריידיץ.  

החסיד, שלא שמע את שמעו של הרב מגריידיץ, אבל היה מופתע לחלוטין מעצם קיומו, עקב בשבע עיניים אחרי המתרחש. בשובו לעירו, נכנס לתת שלום לרבי שלו.

הרבי התעניין לגבי המסע, והחסיד סיפר. גם על ה"רבי מפרייסן".

הרבי שמע ונמלא פליאה: "יהודי של צורה? בפרייסן?!". החסיד אישר.

הרבי שאל איך נראית תפילתו של הרבי מפרייסן, והחסיד הילל בכל פה: בפרייסן יושב יהודי שמתפלל בנוסח החסידים, בכוונה, בקול רם, כמונה מעות, יראת שמים נסוכה על פניו.

"וללמוד הוא יודע?", שאל הרבי.

"מה אומַר לכם", התמוגג החסיד, "תורות כאלה לא שומעים מכל רבי. זה היה משהו מיוחד".

"ואיך נוהג הוא בעריכת השולחן?", חקר הרבי, "האם הוא מחלק שיריים?".

"ודאי", אישר החסיד. "כמנהג ותיקין. וגם אני לקחתי", הוסיף, ומיד סייג: "אבל רק דגים".

"רק דגים?", הבין האדמו"ר דבר מתוך דבר, "בשר לא רצית לקחת"...

לנוכח מבטו המושפל של החסיד ביקש הרבי להבין: "ומדוע באמת לא לקחת בשר?".

"נו, רבי, מה אני יודע על הידורי הכשרות שם", התנצל החסיד, "בכל זאת - פרייסן"...

בספר "מנחה בלולה", מהגאון רבי אברהם מנחם רפפורט, למד מפרשתנו נקודה חשובה: לפעמים הקב"ה נותן והאדם לא רוצה לקחת. כשהאדם רוצה - הקב"ה לא תמיד רוצה שוב.

הנתינה הזו יכולה להיות כישרון, חלון הזדמנויות שנפתח, הצעת שידוך, או כל דבר אחר. כל עוד מדובר במשהו "טוב", שיש לנו את הסיבות להגיד "כן", חוץ מסיבה של "לא נראה לי כרגע", או "טוב לי במה שיש ולא מחפש עוד", ואנחנו לא לוקחים - בסוף יכול להיות שנתחרט.

לפעמים, כשאדם רוצה כבר לעשות "ותשובו", ומוכן לקחת את מה שהציעו לו, הוא מגלה שנותר לו לעשות רק "ותבכו". ההצעה כבר לא מחכה עבורו, ולו נותר רק הבכי...

* * *

דומה שאפשר ללמוד מכך עוד נקודה: פעמים שמישהו רוצה לכבד אותנו. לעשות לנו טוב. לתת לנו "בשר". ואנחנו, משיקולים של אי נוחות – "בכל זאת פרייסן" - דוחים אותו.

גם אם קשה לנו כרגע, או שאנחנו לא מסוגלים לקבל את הכיבוד או הכבוד הזה, לכל הפחות בל נבטל את הרצון של השני להיטיב לנו. בל נראה לו שזה חסר חשיבות עבורנו.

בשונה מ"בן גוריון" לא כל דבר חייבים לבדוק בעצמנו. אחרים שדחו את הטוב בידיים - בכו. כדאי ללמוד מהטעות שלהם ולהפסיק לבכות לחינם.

וכן, המאמץ הזה להוקיר את השני – אף על פי שההצעה שלו לא הוסיפה לנו כלום בחיים והיא אולי מיותרת לחלוטין מבחינתנו - הוא לגמרי "אהבת חינם".