סיפור קצר: הצעצועים החדשים שזרקתי לזבל

באותו יום הוצאתי את כל הצעצועים מהבית אל הפח הגדול ברחוב. צעצועים חדשים, מבריקים, יקרים ויפים. שקיות של צעצועים. אף אחד עדיין לא השתמש בהם. הם היו עוד בעטיפות המקוריות מהחנות. אבל אני החלטתי לזרוק את כולם. שלפתי אותם אחד אחד מהארון למעלה בעיניים מסומאות. תחילה את אלה של הניו בורן. שלוש "אוניברסיטאות" יפות היו שם. אחת מנגנת מנגינות קלאסיות, השנייה עם משטח בעל מרקמים שונים, והשלישית סתם צבעונית ויפה מאוד. זכרתי איפה קניתי כל אחת מהן.

את הראשונה זכרתי הכי טוב. ומה הפלא? היא התחילה את התחביב שלי. את האוסף הכי מתוק וכואב בעולם. זה היה כשהודיעו לי שהם לא רוצים, אחרי שכבר הכל היה מוכן לוורט. יצאתי מהבית בחמת זעם, לא יודעת לאן, לא רוצה לחשוב על כלום. מצאתי את עצמי בסוף במרכז קניות צבעוני וצועק, ולפני שהספקתי לחשוב על זה, הייתי באמצע חנות ענקית ונוצצת של מוצרי תינוקות. כמה שהייתי רעבה. בעיניים מזות רעב סקרתי את המדפים העמוסים. רציתי לקנות הכל. להעמיס את כל החנות על משאית ולברוח. זה היה כמו לגרד עקיצה כואבת ולדעת שהיא תגדל עוד יותר, ובכל זאת להמשיך לגרד בחמת זעם. רציתי את הקשקשנים, הנשכנים, את הטרמפולינות וההליכונים. גם את הבקבוקים והמוצצים, ודובונים מלטפים עם רקמה של "איטס א בוי".

בסוף התפשרתי על אוניברסיטה. אוניברסיטה שעלתה מאתיים וחמישים שקלים. כסף קטן לעומת חנות שלמה.

משם הכל התחיל.

את האוניברסיטה הבאה קניתי בתקופת שקט מצלצל. זה היה כשהפכתי להיות כה מונוטונית עד שפחדתי שאולי נהייתי מכונה בלי ידיעתי. הרגשות היו אז כהים ועמומים, מודחקים לפינות מעלות אבק. הייתי מכונית אוטונומית בלי נהג שטסה על אוטומט. ואני כה חלמתי לבכות קצת. להרגיש את החיים פועמים לי בעורקים. אז התגריתי בהן, ברגשות, ויצאתי לחנות אחרת. שם זה היה שהמוכרת בירכה אותי מכל הלב במזל טוב. שאלה אם זה הבכור שלי. מה, היא לא ראתה שאני בחורה? מה חשבה לעצמה? טוב, על פני השנים הכרתי בעיקר את הצד הפחות חכם של אנשים. החכמים כנראה שתקו מול עצבוני. ומה באמת יש לומר? אם התחתנתם, איך תוכלו לנחם בחורה בודדה? ומי שלא נשואה, לה כבר אין מילים לומר.

אחר כך הגיעו עוד הרבה קשקשנים, דובונים, פופ-אפ אחד שלוחצים ויוצאות חיות מצחיקות, כמה מוביילים ואפילו נחום תקום אחד. הם מילאו את הארונות, ואמא שלי המתבגרת לא ידעה דבר. רק לחברה אחת סיפרתי, והתאכזבתי קשות. "איזו אמונה יש לך!", אמרה בעיניים דלוקות. אחרי מילים כאלה היה לי ברור שהיא אפילו לא מתחילה להבין. זה בכלל לא היה הכיוון. הלוואי אמונה. אלו היו אנדרטאות לכאב. גלי-עד דוממים שמסגרו את הצער שלי בלי מילים. מכירה את הסיפורים של בחורות שקונות נדוניה יפה מתוך אמונה שהיום הגדול יבוא בקרוב. מכירה אפילו אחת שקנתה טלית. חהה... הטלית הזו הייתה זערורית לבסוף, והיה עליה לחכות בשקט לבר המצווה של הבן. אני הייתי במקום אחר. חיבקתי את הכאב. נתתי לו נוכחות פיזית, כדי שאדע שהוא קיים.

(צילום: shutterstock)

אבל ביום שמלאו לי שלושים וחמש החלטתי לזרוק הכל.

הרגשתי כלום. לא שווה. לא קיימת. כמו מסמר חלוד על הכביש. כל העולם היה נגדי. כאילו אמרו לי - עופי, את סתם דוקרת לנו בעיניים. אין לנו מה לעשות אתך. את מיותרת. לכי.

אז שלפתי את הצעצועים מהארון כדי לזרוק אותם לזבל.

ערמות-ערמות היו מוטלות לפני, ואני אספתי את כולן, ולקחתי למטה אל הפח הגדול. לא היה אכפת לי שזו שעת צהרים עמוסה. לא הפריע לי שבגינה ליד יושבות אימהות צעירות ממני בעשור וחצי ומאכילות את מוישלה בננלה. שיראו כולם. מזמן כבר הפסקתי לספור את מה שאומרים עלי. רגע לפני שהכנסתי אותן אל הפח הטמון, בידיעה שלעולם לא נתראה עוד, החלטתי להניח אותן ליד. רק ליד. פרידה לא עושים בצורה דרסטית שכזו. לפחות אראה אותן מהחלון ואוכל לנופף להן לשלום.

חשבתי שאבכה, שאתפורר, אבל זה פשוט לא קרה.

ישבתי מול החלון ובהיתי בערמות שלי בעיניים צחיחות.

לא זכרתי כמה שהן גבוהות. אלפי שקלים היו מקובצים שם. מאות לעשרות שהתקבצו אל כמה שקיות זבל גדולות. אבל זה לא היה הכסף. זו הייתה התהייה. במה הייתי אמורה להטביע את הכאב כעת?

אלא שאז ראיתי אותה. אמא צעירה שירדה מהגינה לזרוק משהו, והילד משך לה בחצאית. היא ניגשה אחריו אל השקית ונעצרה בהלם. ראיתי אותה פותחת את השקית לאט לאט, מוציאה כלבלב פלסטיק על גלגלים, בוחנת אותו מכל הכיוונים, ואחר כך נעצרת. הילד משך לה בחצאית, ילל וניסה לתפוס את הכלב, אבל היא לא נענתה לו. גם מרחוק יכלו לראות את ההתלבטות על הפנים שלה. את התהייה. 

הצעירונת הוציאה את הפלאפון והתקשרה למי שהתקשרה. מדי פעם זרקה מבטים אל הגינה. בטח פחדה שמישהי תגלה את האוצר בינתיים. היא דיברה בסערה, עם תנועות ידיים מודגשות. אחר המתנה כלשהי התפשט חיוך שמח על פניה, והיא ניגשה לפתוח את השקיות בשנית. ראיתי אותה ממיינת את התכולה. את מה שרצתה אספה אל שתי ידיה, ואת השאר הניחה על גדר סמוכה. אחר כך פסעה אל הגינה בצעדי מנצחים של מישהו שגילה אוצר יקר. האושר היה כה גלוי, שהוא צעק עד למרומי הקומה השנייה.

אחרי כמה דקות ראיתי שיירה של אימהות. בודקות, מבררות, מחלקות ביניהן את השלל. אף אחת לא הבחינה בי שם למעלה. מסביבן היו ילדים מוקסמים, והיו הרבה דיבורים של פליאה ושל קסם באוויר.

אז, רק אז, התחלתי לבכות. הן זרמו בשקט, הדמעות. נחלי אכזב ארוכים שפרצו אחרי החרבה. כל המוגלה התפרצה, כל הדברים שסגרתי, שקיפלתי וקימטתי וזרקתי כדי לא לפגוש, לא לחשוב ולא להתעמת.

"ורק עכשיו הם מגיעים ליעוד אמיתי, טוב, שייתן להם משמעות", חשבתי בשלב מסוים, אחרי שהדמעות הפכו לשיטפון. "מה הם בעצם נתנו לי כששכבו בארון שם למעלה?".

זו הייתה מחשבה חדשה לגמרי, והפכתי בה כמו שבוחנים בגד חדש.

כן. עכשיו הצעצועים שלי קיבלו משמעות שמחה.

אז בעצם אני יכולה לשמוח. כן. לא לגרד פצעים. להפסיק להתבחבש בכאב. די. לצאת משם. רק לשמוח על זה שיש ילדים מתוקים בעולמו של הקב"ה שזכו פתאום בצעצועים יפים וחדשים במתנה, ובלי לתכנן. אולי ישנם שם ילדים שלא קיבלו צעצוע חדש כבר חודשים ארוכים? אולי היה ילד שהיה לו יום עצוב, ופתאום משמיים נחת עליו צעצוע מתוק? שמחה של ילד היא שמחה טהורה, נקייה. ואני זכיתי לשמח את הילדים האלו.

אז למה, למה בעצם קניתי צעצועים בלי תכלית? למה הייתי עסוקה שנים בלעשות משהו שאין לו שום מטרה? יכולתי לעשות עם הכאב הזה משהו מועיל, מצמיח, מגדל. יכולתי לנטוע מעשה קטן שאחרי שנים היה מצמיח הרבה פירות מתוקים. כשגנזתי את הצעצועים בארון לא הועלתי כלום. לא הוספתי טוב לעולם. הי, אפשר להפסיק לדשדש בכאב. את זה כבר עשיתי מספיק. עכשיו אני יוצאת משם למיזם חדש שיעשה רק טוב. מי יודע? אולי מצווה גוררת מצווה? אולי השמחה שנגרמה לילדים האלה הביאה לניצוץ קטן של שמחה בלב שלי, שהכניס לי סופסוף רצון, התנאי ההכרחי לתשוקה לחיים?

זה היה היום שבו החלטתי שעל כל כאב - אוסיף נתינה. על כל צער - אזרע נחמה. וזה היה מרפא באמת. מבפנים. הנשמה שלי התחילה לבצבץ. להאיר. להראות את עצמה אחרי שנים ארוכות שזרקתי עליה עוד ועוד אדמה. סופסוף הרגשתי חיה באמת. הרגשתי שיש לי סיבה לקום לבוקר החדש. שיש משהו שעושה לי טוב. שאני מתחילה להתחבר למי שאני באמת. לרצונות, לרגשות, למניעים הנסתרים שמפעילים אותי. אני לא אוגרת בארונות. אני מוציאה הכל החוצה, למקום טוב יותר!

מתוך הספר "מגישה הרהור 2" מאת רינה יגר.