אחרי 15 שנה: סיון רהב מאיר על הפייק ניוז סביב ההתנתקות

הרבה שאלות כבדות משקל היינו צריכים לשאול, ערב ביצוע תכנית ההתנתקות. היינו צריכים לדבר על המחיר הביטחוני – לדון באפשרות שחמאס ישתלט על עזה, ורקטות יגיעו חלילה עד תל אביב. היינו צריכים לדבר על המסר שישראל מעבירה להנהגה הפלסטינית המתונה יותר, שמבינה כעת שרק טרור ואז נסיגה חד צדדית הן אופציה משתלמת. יכולנו לדבר על המחיר הכספי הכבד, על רמיסת מצע הליכוד ומשאל המתפקדים בליכוד ושאר נורמות דמוקרטיות, אבל כל אלה כמעט לא עלו לדיון ציבורי.
התקשורת עסקה אז בעיקר בנושא אחד: אלימות המתיישבים הצפויה. בוקר-בוקר, ערב-ערב, הבטיחו הכותרות והמהדורות תסריטי אימים. פעילות המחאה הרשמית דווקא הייתה מאופקת, כמעט ללא הפרות חוק. זה היה מפגן מחאה דמוקרטי ענק: שרשרת אנושית של כ-130 אלף מפגינים, תפילה של כ-70 אלף איש בכותל המערבי ועצרת ענק של כ-200 אלף איש בכיכר רבין, הכול תחת הסיסמה "יש לנו אהבה והיא תנצח". אבל כל אלה לא עניינו כמו כרוז אנונימי, נער פרובוקטור או הקלטת סתרים לא חשובה. הם זכו למלוא תשומת הלב.
חזרתי השבוע אל הארכיון. הנה לקט של כותרות שסיפקה אז התקשורת הישראלית לצופים, לקוראים ולמאזינים: "קיצונים יירו על חיילים ויהיו מוכנים לעשות הכול כדי לסכל את הפינוי", "יוזמה באינטרנט: התאבדות נגד ההתנתקות", "פיגוע יהודי בהר הבית הוא שאלה של זמן", "חומרי הנפץ ומטעני החבלה נגנבו ממחסני צה"ל והגיעו לכל מיני סליקים בהרים ובגבעות", "התוכנית הסודית של גוש קטיף: אלפים ילבשו מדי זית ביום הפינוי כדי לבלבל את חיילי צה"ל. מתוכנן מאבק אלים ומדמם. הם יפיצו שמועות על ירי חיילים כדי להביא לפיצוץ הגדול", "יש בכל אחד מהיישובים יותר נשק ותחמושת משהיו בידי גיבורי מרד גטו ורשה", "במהלך הפינוי ישתקו המתנחלים את כל המדינה. חשש שיגרמו לעימות עם ערביי ישראל", "מתנחלי המלון בנווה דקלים: אנחנו שאהידים מתאבדים", "יש קבוצות ששוקלות להתבצר בבתים פלסטיניים בתוך שטחי המואסי, אחרות יברחו ללב ים בסירות מנוע ואופנועי ים. בנוסף מחזיקים הצעירים במקום כמות לא מבוטלת של סכינים, דוקרנים ונינג'ות", "לקראת פינוי צפון השומרון: האמבולנסים כבר מחכים", "שא-נור תהיה מצדה המודרנית. גורמים מיליטנטיים יתבצרו שם עם חומרי נפץ, בלוני גז ונשק".
הביטוי "פייק ניוז" עוד לא נולד אז, אבל כמה שהוא מתאים כדי לתאר את כל המלל המיותר והמסית הזה. הביטוי שיימינג גם הוא לא היה נפוץ, אבל נעשה פה שיימינג לציבור שלם.
הסוף ידוע: בתוך שבוע פונו כ-8,500 גברים, נשים וטף, ו-25 יישובים נותרו ריקים. לא נשק אלא שירי נשמה ודבקות, לא נינג'ות אלא חיבוקים עם החיילים.
מה קרה כאן? במילה אחת – התנתקות. לא תכנית ההתנתקות, אלא התנתקות ארוכת שנים בין מערכות התקשורת לחלקי החברה הישראלית המגוונת. לא הבנו אז את מערכת ההפעלה של אנשי גוש קטיף, לא קלטנו את החומר האנושי שעמד בפנינו. התרגלנו לראות רב עם זקן או מתנחלת בכיסוי ראש ולדווח מיד רק על אלימות אפשרית, בלי לקלוט את תפיסת העולם הממלכתית שלהם. אגב, יהיה מי שיאמר שזו ממלכתיות-יתר ואף תמימות. הרי אף שכונה חילונית בתל אביב לא הייתה מתפנה כך, וגם לא שכונה חרדית בבני ברק או ערבית בטירה. יש רק מקום אחד בארץ שבו רוקדים עם החייל שבא להוציא אותך מביתך. אריאל שרון כנראה ידע את זה מראש.
אבל הם, אנשי גוש קטיף, לא תבעו את עלבונם ולא תבעו דיבה, אלא המשיכו הלאה. שמעו חרפתם – והמשיכו לבנות. לא שרפו את המועדון, לא בעטו במדינה, לא דיברו על בגידה ואנרכיה. אני זוכרת איך במלונות ובקראווילות, עם המזוודות, הם שאלו את עצמם מה היעד החלוצי הבא, איפה הכי צריך אותם: האם להפריח את חולות חלוצה ולבנות שם יישובים, אולי ללכת דווקא לקיבוץ שומריה של השומר הצעיר, לעלות לרמת הגולן או ללכת לגור דווקא באשדוד או באשקלון. התשובה לכל האתגרים הללו הייתה כן. הם יצאו לכל המקומות האלה, ועוד.
עברו כבר 15 שנים. הם מעולם לא הדליקו משואה וזכו ליחס הראוי להם. אנחנו מעולם לא ביקשנו סליחה. השאלה המרכזית היא האם זה עלול לקרות שוב, כלפי עוד ציבורים ומגזרים, וגם כלפי אנשים פרטיים. האם אפשר שוב להנדס כך את התודעה, להחליף בין עיקר לטפל, להפוך אוהב לאויב.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".