בכל פעם שאני מנסה לרזות - אני נשברת. מה עושים?

אני בת 28, וסובלת למעלה מ-10 שנים מבעיה של אכילה כפייתית. בכל פעם שאני מנסה לרזות - אני נשברת לאחר כמה ימים או שבועות, והמצב חוזר לקדמותו ואף גרוע יותר. האם יש דרך אחרת לשינוי מצבי?

התשובה היא כן.

אין ספק שזהו תהליך קשה, שיש בו עליות וירידות, ויש להתמודד גם עם הקשיים הכרוכים בו על מנת להצליח ולנצח.

ניתן לרזות באופן נכון ובריא ולטפל באכילה כפייתית לתמיד, תוך שילוב של לימוד הדרגתי וגמילה מהרגלים הטמונים בך, אשר לא מאפשרים ירידה במשקל או משאירים אותך באופן תמידי במצב של דיאטה ועלייה מחודשת במשקל, וחוזר חלילה.

ובכן, כאשר מחליטים להיגמל ולרזות באופן מוחלט - יש להבין שזהו תהליך, וכאשר מתגברים על הקשיים הנראים כבר בתחילת הדרך, ניתן לצעוד אל המטרה.

אחת הבעיות העיקריות והקשות ביותר היא העובדה שהמזון הוא ספק הדלק של גופנו, למעשה, ולכן אי אפשר להפטר ממנו לתמיד, כפי שעושים המכורים לאלכוהול או לסמים, שכן יש ללמוד את שביל הזהב ולאכול רק באופן כזה שנשביע את הרעב, אך לא את העיניים.

ההרגל של אכילה ללא שליטה צריך להפסיק, ובמקומו תרכשי הרגלים של אכילה נכונה עם גבולות. זהו קושי נוסף, אך עם רצון טוב והרבה אורח רוח ניתן להתגבר, כמובן.

יש להימנע ככל האפשר משעמום ומבדידות, שכן אז תפני אל האוכל.

עם הזמן תתרגלי לרעיון החדש, שהאוכל הוא לא עוד גורם מרגיע, אלא דלק לגופנו בלבד, ולכן יש להתייחס אליו בהתאם.

ככל שתתמידי בהרגל - כך תגיעי להצלחה ולמשקל הנכון.

(ד"ר סיגל תמיר, ד"ר לתזונה ומדעי ההתנהגות)

* * *

בתי כבר גדולה מספיק כדי לעלות במעלית לבדה, אך היא מתעקשת לעלות במדרגות, ותסכים לעלות רק בליווי מבוגר. ההסברים על כך שהמעלית בטיחותית ואין לה ממה לחשוש לא מועילים. אנו גרים בקומה גבוהה, ואין סיבה שהיא לא תשתמש בה. מה גורם לפחד, ואיך נוכל לעזור לה?

פחד ממעליות יכול להוות חלק מפחד ממקומות סגורים, צרים או חנוקים (קלסטרופוביה) או מפחד ממקומות פתוחים, שקשה להימלט מהם (אגורפוביה).

לא פעם, המתמודדים עם החרדה חוששים שהמעלית תתקלקל, תיתקע או תיפול. בבסיס הפוביה קיים פחד לאבד שליטה, להישאר לבד בעת סכנה, והוא מוביל לחרדת מוות משתקת.

פחד כזה יכול להתחיל בחשש קל ממעליות, או בהעדפה שלא להשתמש במעלית כאשר אפשר לעלות במדרגות, אך יכול להידרדר לרמות קשות יותר של חרדה, ולהפעיל מנגנוני לחץ גופניים, המתבטאים בסימפטומים רגשיים ופיזיולוגיים כדוגמת קוצר נשימה, הזעה, האצה בדופק ועוד.

גם אם האדם מבין שאין היגיון בחרדה שהוא חש, אין הדבר אומר שיוכל להתגבר עליה. נפש האדם וגופו חשים שעלייה במעלית היא סכנה מהותית, ולכן מאותתים למוח להימנע ממנה, אפילו אם המוח מבין שאין סיבה אובייקטיבית להימנעות הזו.

אדם הסובל מחרדה כזו עשוי להימנע ממקומות בהם צריך להגיע לקומה גבוהה, שמורכב לעלות במדרגות עד אליה. בעולם המודרני של ימינו, לא ניתן עוד להתחמק ממעליות, ולכן מדובר בפחד שצריך לפתור.

הפחד יכול לנבוע מהתנסות עבר שלילית ומאיימת, למשל היתקעות במעלית חשוכה, אך לא בהכרח.

קיימות כיום מגוון שיטות טיפוליות להתמודדות עם חרדות, ביניהן חרדת מעליות. המוכרת והיעילה בהן היא CBT, המתמקדת בשינוי דפוסי החשיבה וההתנהגות של המטופל ובהחלפתם בדפוסים אדפטיביים יותר.

(אורלי סמירה, יועצת זוגית ופסיכותרפיסטית CBT)

* * *

אני סובלת הרבה מצוואר תפוס. הכאב המתלווה לכך בלתי נסבל, ויותר מכך, זמן ההתאוששות ממנו. מאחר שאין מזור רפואי לכך או הסבר מדוע אני חווה זאת לעיתים קרובות, אשמח לדעת אם קיים הסבר עמוק לתופעה, וכיצד עלי לפעול על מנת למנוע את הישנותה?

צוואר תפוס אינו מאפשר תנועה של החוליות הצוואריות, ועלול להתפתח בעקבות כיפוף הצוואר בצורה לא נכונה.

כפי שנוכחת לדעת, קיים קושי רב לאתר את הסיבה החיצונית לכך, אבל הכאב קשה מנשוא, בייחוד כשמנסים ליצור תנועתיות. למעשה, שורשה של אי התנועתיות נעוץ דווקא בכך שעשיתי תנועה לא נכונה, משהו בניגוד לרצוני, שבשלב מאוחר יותר עצר את התקדמותי ומנע ממני יכולת תנועה.

לעיתים, אנשים פועלים כך גם בחייהם, ומבצעים פעולות בניגוד לרצונם הפנימי. הם אינם מבחינים האם הם באמת שלמים עם מעשיהם, האם זה נובע מתוך האמת והרצון הפנימי שלהם? בהתנהלותם ביחס לאחרים הם לרוב מבצעים את כל הנדרש מהם, גם אם זה לעיתים עומד בסתירה לרצונם הפנימי, מה שלטווח הארוך מרחיק אותם יותר מעצמם, מרצונותיהם ומיכולתם לפעול תוך חיבור פנימי-תודעתי לאני שבהם.

צוואר תפוס הינו תוצאה של פעולה בניגוד לרצוני, והיא סמל להתנהלותי היומיומית.

שחרור הצוואר יתאפשר אם נבחר לפעול מתוך רצון פנימי - מה שיאפשר פעילות דינמית, גמישות ותנועתיות טבעית.

(ענבל אלחייאני, MA, מטפלת מוסמכת ב-NLP ובדמיון מודרך)