מה יקרה אם מרוב סוכרייה נשכח לרוץ לחבק את אמא?

"זו התקופה שהכי קשה לי בשנה מאז שהתחלתי להתקרב ליהדות", ככה רינת אמרה לי. האוויר היה חם ורטוב, והרעש של המזגנים ניגן טרטור רקע מעיק. "בכל פעם שהקיץ מפציע, כבר באזור שבועות, אני מתחילה לחשוש מהזמן הזה. מהכביסות, מהריח של הזעה, מתחושת חוסר הנעימות וחוסר השלמות. כל כך הרבה יופי מצאתי במעגל השנה היהודי! חרות רעננה בפסח, תפילה מתרפקת של ראש השנה. המון בישולים והכנות, לא קלות בכלל, אבל עדיין עם תחושה של התרוממות רוח... ואז המכונית של החיים נעצרת בבום מול הרמזור האדום. תשעה באב".

צלצול להפסקה

שלוש שנים קודם לכן ישבנו שתינו, רינת ואני, בכניסה לחדר ההרצאות, ושוחחנו. היא היתה נתונה אז בתוך מאבק פנימי בין קולות שונים שקראו בה וקרעו את ההרמוניה של חייה. "מה אני אעשה אם זאת אמת?", היא הסתכלה עלי מתוך דמעות כשהסתיימה ההרצאה. "מה אני אעשה עם החיים שלי? עם המשפחה והלימודים והבגדים ו...". רשימת הפרידות היתה ארוכה כל כך, שלא היה טעם להמשיך ולמנות אותה. האומץ והכנות נגעו בי מאוד. היא הסתכלה ישר לתוך העיניים של האמת, ונבהלה ממנה. לרגע רציתי להרגיע ולנחם ולהגיד לה שלא תדאג, שתעזוב, ולא נורא, שתישאר ככה... הבהלה שלה מהמפגש עם האמת הבהילה גם אותי.

אבל לא הרגעתי ולא נחמתי. רק אמרתי שנכון. גם לי קשה להסתכל לאמת בעיניים ולשלם לה את מה שהיא תובעת ממני. היה שקט ולא נעים בכלל. ואז הטלפון של רינת צלצל בקול גדול ומנגן. היא ענתה כל כך מהר, כל כך בשמחה ובשחרור, עד שנדמה היה לי שהתקשרה לעצמה... ברגע אחד הזדקפו הכתפיים שלה והתנערו: "לאן? בטח! אני באה... כן, כן...". היא קנחה את הפנים בטישיו שנתתי לה. "טוב, אז ניפגש שם! יופי, מחכה כבר לראות אותך". "את יוצאת?", שאלתי. היא לקחה את התיק בתור תשובה. "אני יוצאת עם חברה לסרט. מזמן כבר רצינו לבלות יחד ולא יצא... איזה יופי שהיא התקשרה עכשיו". היתה קצת מבוכה בצעדים שלה החוצה, אבל גם נחישות והקלה רבה. באמת איזה יופי שהיא התקשרה עכשיו... למה צריך לרעוד מול האמת המחייבת אם אפשר לצאת לסרט וללכת אחר כך לאכול משהו טעים? עכשיו, שלוש שנים אחרי, הזכרתי לרינת את השיחה הזאת. את הבריחה הגדולה. הבריחה שלאחריה היא המשיכה באומץ להעז ולהיפגש עם הפחד, עם הוויתור ואחר כך עם השמחה הגדולה.

* * *

כל הילדים צרחו בבת אחת.

זה היה קונצרט שלא היתה בו לא הרמוניה ולא מלודיה, לא מקצב ולא פזמון חוזר.

20 בני שנתיים היו נחושים לצעוק את עצמם החוצה בכל הכוח. היום הראשון של שנת הלימודים בגן לאה וחיה המקושט מאוד. אמא הלכה. לאה, הגננת העומדת חסרת אונים ומיואשת מול המקהלה, לגמרי לא מוכרת. אפילו הילד שהיה נראה נחמד דווקא כשנכנסנו לגן, עמד כעת בכתפיים מורמות וצרח חזק.

ואמא הלכה. היא נתנה נשיקה, אמרה להתראות, שתחזור בצהריים, שהגננת לאה תיכף תספר סיפור, שהנה מוישי שאתה מכיר מהגינה - ואז היא הלכה. אולי היא עומדת מאחורי הגדר של החצר ומציצה אל הגן. אולי היא יושבת בבית ומתקשרת בכל שעה לשאול מה קורה. אולי היא מנצחת בעצמה על מקהלה כזאת, כגננת או מורה, ולבה יוצא אל הילד שלה, הסולן האחד והיחיד. כך או כך, היום הראשון בגן קרע את החיבור ההדוק של שבועות החופשה הארוכים. בבת אחת. וכולם בכו.

בארון הגבוה של הגן היה מונח רעיון שעבד תמיד ברגעים המשבריים הללו. לאה הגננת הוציאה ממנו קופסה גדולה מלאה בסוכריות עדשים צבעוניות. אדום, כחול, ירוק, חומר משמר והרבה סוכר. לאט לאט עברה בין הילדים הבוכיים ונתנה לכל אחד סוכריה. אתה רוצה צהוב? אוהב אדום? הנה, קח חמודי... אל תבכה... קולות של בכי כבוש, משיכות קולניות באף, שביל ירוק-אדום במורד הסנטר מתערבב עם דמעות שהחלו להיכנע. זה שוב עבד. כמו כל שנה.

לאט לאט הם נרגעים. יום ועוד יום של הסתגלות. לפעמים הם זקוקים לתגבורת של סוכריה נוספת. לפעמים לא. עד שאמא חוזרת שירה כבר בפינת הקוביות ודוידי דוהר על הבימבה ורק שביל כחול ודהוי על הלחי מעיד על מה שקרה.

ומה באמת קרה? למה הם בכו? ולמה הם נרגעו?

אב השנה

מעגל השנה היהודי הוא מעגל אינסופי של קשר. המילה "חיים", אומר הרב וולבה, נאמרת בלשון רבים כי החיים עצמם הם הקשר עם הקב"ה. חלק אלו-ה ממעל הומה בנו, מתגעגע ושואף לשוב אל המקום ממנו לוּקח, והחוויה הזאת, של החיבור והגעגוע, היא החיים בעצמם. הדרך שלנו בחזרה אל השם, לאחר שנשלחנו לעולם הזה בתוך גוף מגביל וגשמי, היא דרך מעגלית: מערכת הזמן היא רצף של נקודות הקבועות על גבי מעגל שאנחנו נעים עליו, מתחנה לתחנה, ממועד למועד. כל מועד הוא מפגש, התוועדות . כל תחנה בזמן – היא הזדמנות. הזדמנות לחיבור חדש, מתחדש, עם בורא עולם. מעגל השנה מקיף את כל סוגי הקשרים שאנחנו בונים עם הקב"ה: אנחנו מתחברים בשמחה באדר, מבינים מהותה של חרות בניסן, מעמיקים אל סוד התורה שבע"פ באייר ומגיעים – לבין הַמְּצָרִים. כאן, נדמה, אנחנו חווים את הקשר כדרך כחסום.. מה עכשיו? "קרא עלי מועד", אומר הנביא ירמיהו במגילת איכה. איזה מועד אנחנו מציינים כאן? איזה מפגש? איך לוקחים את הזמן הזה של הימנעות ואבלות למקום של קשר?

חודש אב הוא חודש של ראשית. א"ב הוא ראשית הקיום. המפגש בחודש אב הוא אב לכל המפגשים שיבואו אחריו. בתשעה באב נגזר עלינו שלא ניכנס לארץ ישראל, ונבכה על כך בכיה לדורות. מהרגע הזה בו בכינו לחינם על ארצות החיים וראינו בהם מוות – עברנו לחיות חיים של בכי... בכי הוא לשון מבוכה. כשאין מוצא, כשאין לנו מקום, כשהמכונית הדוהרת של חיינו נעצרת בחריקה ברמזור האדום - אנחנו בוכים... הבכי הוא העדות לכך שיש עדיין מקום אליו לא הגענו, אין לנו עדיין בית משל עצמנו, אין לנו חיים, יש לנו חיים של אין. ועד שלא נגיע הביתה - נמשיך לבכות.

אבל קשה לבכות. קשה לנו המפגש עם הריק הכואב. ובדיוק בשביל זה יש לגננת לאה סוכריות בארון. אנחנו מפנימים את מנגנון הסוכרייה שהולך אתנו, מלווה את חיינו ועוזר לנו להפסיק לכאוב. אנחנו כל הזמן מחפשים סוכריות. ואם מישהי מתקשרת בדיוק כשהבכי הזה מציף את הסכר שלי ומטביע אותי, אני רצה איתה. לסרט, לגלידה, לצחוק, לדפדף, לא להרגיש, לא לכאוב. לברוח.

דוידי אכן מצץ את הסוכרייה ונרגע. האם הוא בכה בגלל שרצה סוכרייה? כנראה שלא. דויד רצה את אמא. בהדרגה הוא התרגל לגן ולגננת ולילדים. הטעם המתוק הזה הסיח את דעתו מההתמודדות עם החסר של אמא ועם החלל הלא מוכר. אנחנו מתגעגעים מאוד לאמא. ולאבא. בהרבה סוכריות אנחנו נעזרים כדי לטשטש את כאב הגעגוע. הרבה משקאות סינטטיים אנחנו ממלאים בכוס הריקה שלנו, ובלבד שלא נזכור שהיא ריקה. אבל המילוי האמתי עדיין לא נמזג אליה. אמא עדיין לא חזרה. מה יקרה אם כשאמא תחזור דוידי יהיה כל כך עסוק ומסופק מהסוכרייה, עד שישכח, חלילה, לרוץ לזרועותיה? מה יהיה אם כל התחליפים בהם אנו משתמשים כדי לשכוח ולהקל – יבלבלו אותנו כל כך עד שנשכח להתגעגע לדבר האמתי?

* * *

כל הכאבים בעולם קוראים לקב"ה שיבוא וינחם אותם. הכוס שלנו ריקה. כל מפגש עם חסר הוא תזכורת לכך שאנחנו עדיין מחכים. כשאנחנו צמאים מאוד, אנחנו מנסים להיזכר בערגה בטעמם הנפלא של מים חיים. מים נקיים, צלולים וחפים מתוספות. אבל אז צועק אלינו "טעם החיים" מן הבקבוקים המוגזים והתוססים, ומבלבל אותנו. מה יקרה אם כל התחליפים, כל הסוכריות הצבעוניות, שיחות הטלפון האינסופיות, הקניות, המפגשים החברתיים הריקים - מה יקרה אם כל אלה ימלאו את תפקידם באופן מוצלח כל כך עד שאנחנו, חלילה, נשכח לרוץ לאבא כשהוא יבוא לקחת אותנו הביתה?

בתשעה באב מבקש מאתנו הקב"ה לזכור שהכוס שלנו ריקה. שעדיין לא נכנסנו באמת לארץ החיים. כל הסוכריות, כל מסיחי הדעת, מתנתקים עכשיו. כדי שנזכור. כדי שנבכה. "בכה תבכה בלילה". הבוקר הוא זמן מואר, מבוּקר, זמן של חסד. כל דבר מונח במקומו, נגלה ונראה ובהיר. הלילה הוא זמן של יללה. כל מה שראינו ביום נעלם עכשיו מעינינו ונמצא במסתרים. חושך הוא הֶעְדֵר, זמן חֲשֹוּךְ -אור. "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות". כי כשלא רואים את המציאות המוארת - נשענים על האמונה שהיא שם. שכל מה שראינו באור החסד עדיין נמצא וממתין לנו שנשוב. רוב הזמן אנחנו מדליקים נורות צבעוניות, פלורסנטיות, כדי להסתיר את החושך ולא לפחד. אבל אמונתך היא דווקא בלילות. בתשעה באב מבקש מאתנו הקב"ה לכבות את הנורות שהדלקנו, לשבת בחושך ולחכות לו.

* * *

תשעה ימים של אבלות הם ימים שקשה לרינת להתחבר אליהם. השמחה של סוכות והחירות של פסח מרוממים ומגביהים עוף. לבכות בחושך זה לא נעים, לא מואר ולא שמח. אבל החושך הוא האב של הגאולה. אבלות לשון "אֲבָל". כשהמילה "אֲבָל" מופיעה באמצע המשפט, היא מבטלת את כל המילים שהיו לפניה. הסוכרייה הזאת היא טעימה, אבל היא רק תחליף דהוי למתיקות האמתית. הבריחה אל הסרט והקניות קוסמת לי, אבל היא לא דומה לנעימות של נצח. האבלות מנתקת אותנו מהתחליפים ומזכירה לנו את האֲבָל. עכשיו לילה חשוך, אבל מחר יבוא אור גדול. עכשיו אנחנו בוכים, אבל ימים גדולים של חסד לפנינו.

כי מתוך האַין יבוא עזרי.