אנחנו מדברים ומחליטים – אבל בשעת מעשה חוזרים אחורה

שלום לך, ותודה על המאמרים, הם תורמים לי המון...

אנחנו נשואים מספר שנים, ויש לנו בעיה שאינני יודע כיצד לפתור אותה.

שמענו הרבה הרצאות בנושא שלום בית, ויש לנו הרבה ידע בנושא. אני אישית השתתפתי גם בכמה סדנאות וכו' והגעתי עם אשתי לא פעם לשיחות עומק כנות ואמיתיות, בהן שוחחנו ברוגע ובישוב הדעת על הדברים הזקוקים לשיפור אצלנו במערכת, והתחושה היתה מצוינת. אך דא עקא, כאשר מגיע מבחן המציאות - פתאום יש "מחיקת קבצים", כאילו לא דיברנו והבנו וכו'... הכל אותו דבר. זה ממש מתסכל. אנחנו משקיעים הרבה מאמץ, ולא מצליחים לצאת מדפוסי ההתנהגות שלנו.

במה לדעתך זה תלוי, וכיצד ניתן לפתור זאת? תודה רבה!

* * *

השואל נוגע בנקודה בסיסית מאוד בנושא קבלת ההחלטות בחיינו, שנקראת "מרחק פסיכולוגי".

האם מוכרת לכם תחושת התסכול לאחר שלא עמדתם בהחלטה חשובה שלכם? לצורך העניין, ניתן דוגמה: דיאטה. כמה פעמים אמר לעצמו חושק הדיאטה שזהו, יותר הוא לא נוגע במתוקים בחיים? כמספר הפעמים שהוא נגע בהם ו"נפל"... האם נאמר שהוא לא "באמת" החליט, ולכן הוא נפל?

לעומת זאת, נשאל מה קרה בהחלטה ה-90,000, שפתאום כן החזיקה מעמד, לעומת כל קודמותיה?

התשובה לכך היא אותו "מרחק פסיכולוגי". לאדם ישנן שתי מערכות המנהלות אותו: המערכת הרגשיתוהמערכת השכלית. לרוב, כאשר אנחנו מקבלים החלטות חשובות בנוגע לחיינו, אנחנו מפעילים את המערכת השכלית. השכל אומר לנו שכדאי ומשתלם להתגבר או לשנות מכל מיני סיבות, וכנראה הוא באמת צודק! אבל הוא צודק מבחינת השכל. הוא לא לקח מספיק בחשבון את המערכת הרגשית, שהיא לא פחות דומיננטית בניהול חיינו (גברים ונשים כאחד), ואת הסיבות שלה לכך שחיינו התנהלו עד כה כמו שהם התנהלו... הסיבה לכך היא המרחק הפסיכולוגי בין המצב בו היינו נתונים בשעת קבלת ההחלטה, שבה היינו רחוקים מהסיטואציה, והצלחנו לחשוב בשכל ישר, לבין המצב בו אנו נתונים בשעת הסיטואציה של הניסיון, שבה יש לרגש שלנו הרבה מה לומר...

לכולנו ישנם צרכים רגשיים. "צרכים" פירושם הוא כי איננו מסוגלים לחיות חיים רגועים בלעדיהם. זהו לא "פינוק", זהו "צורך"! וכאשר אנחנו מבינים בשכל שהתנהגות מסוימת אינה ראויה לנו, או מזיקה ופוגעת, אבל לא מצליחים להגיע באמת לשינוי המיוחל שאנחנו לכאורה רוצים כל כך, עלינו לברר מדוע הרגש שלנו עקשן כל כך. איזה צורך חסר לו, שגורם להתנהגותנו בצורה העכשווית? כאשר נבין מה חסר לנו, נדע כיצד לספק את החסר בדרכים מועילות ונחמדות יותר, ולא נזדקק לדפוסי ההתנהגות הגרועים של סיפוק הצורך.

בהחלטה ה-90,000 של הדיאטה, מה שהשתנה הוא שהמערכת הרגשית היתה שותפה בהחלטה, והצליחה למצוא תחליף לסיפוק הצורך שלה (אגב, יכולות להיות כל כך הרבה אפשרויות ל-"מהו הצורך"), ועל כן ההחלטה החזיקה מעמד.

נחזור לשואל. ודאי הנך מכיר את דברי רבינו יונה ב"שערי תשובה" על דברי הרמב"ם, שהתשובה המעולה שבכולם היא "באותו מקום ובאותה שעה...". כאשר נוכל להבין את הסיטואציה של הניסיון עצמה, ונפרק אותה לגורמים, נבין את הצרכים הרגשיים, ונוכל לייצר שינוי לא רק ברמת ההחלטה אלא גם ברמת המעשה. שינוי זה, אגב, כאשר הוא באמת בא תוך סיפוק צרכינו ולא מתוך כפיה וויתור עליהם, נעשה בקלות ובשמחה.

בהצלחה!

מוגש כחומר למחשבה.

פינחס הירש הוא יועץ זוגי.