מיומנה של טלפנית: "דתיים וחרדים נראו בעיני שקופים"

"אבא היה מיסטיקן מושבע. האמין בגלגולי נשמות, תיקונים וכל מה שקשור למושגים על טבעיים. מתוקף העובדה הזו התגלגלו בספרייתנו ספרים רבים ושונים שעסקו בתחומים אלו. את הספר של מייקל ניוטון קראתי הלוך ושוב וידעתי אותו בעל פה. האמנתי בכל לבי בכל אלו, ובעצם אבא גידל אותי על התורה הזו.

"סליחה על הבורות, אבל מי זה מייקל ניוטון?", שאלתי את איילת כדי לא לפספס שום פרט בסיפורה.

"זה מדען שעוסק בהיפנוזה ויש לו שיטות איך להגיע למחוזות רחוקים", איילת התלהבה לחזור לילדותה ולשחזר את ידיעותיה שגדלה עליהן. "זו לא היפנוזה רגילה, הוא פשוט החזיר את המטופל אחורה לינקותו ואפילו להיותו נשמה שלא ירדה לעולם. גם למצב שמטופל היה עונה לו שאין הוא רשאי למסור לו מה ראה. המטפל לא עצר פה, אלא המשיך לגלגולים קודמים". היא המשיכה להסביר את עומק הדברים. כשהבינה שהידע שניסתה להעביר לי עדיין לא התיישב על דעתי כל כך, הוסיפה שבתור בעלת תשובה היא מאמינה שהרבה ממה שקראה כתוב בזוהר הקדוש.

"איך את מגדירה את הבית בו גדלת מבחינת יהדות?", החזרתי אותה לעולם המעשה.

"היינו חילוניים לגמרי. אבא בתור ילד היה מבית מסורתי. בגיל 9 התייתם, ואז כבר נסחף באווירה החילונית. דווקא כשהחל לעסוק במיסטיקה, גילה את עולם האמונה בדרך שלו. זאת אומרת, אמונה ללא עול תורה ומצוות".

"איך היה היחס שלך ליהדות לפני החזרה בתשובה שלך?".

"דתיים או חרדים היו בעיני אנשים שקופים. פשוט לא ראיתי אותם ולא התייחסתי אליהם. לא הייתי אנטי, כי פשוט לא ידעתי עליהם כלום".

"ממש כלום? לא נתקלת בכאלה במשפחה המורחבת או במקומות אחרים?".

"לא. אם ראיתי אדם עם כיפה או לבוש חרדי אולי חשבתי שזה מנהג עתיק, אבל לא הקדשתי שום מחשבה מעבר לזה. עצוב לומר שהמיסטיקה שאבי לימד אותי, נחשבה אצלנו ליהדות. לא חלמתי שיש לי עוד מה ללמוד".

"לא שמעת שיש מושג של יום כיפור, למשל?".

"חברות סיפרו על יום כיפור, והיו גם כאלה שצמו. אני לא הרגשתי מחויבת. שוב, בעיני, חשבתי שזה מנהג עתיק. פעם אחת החלטתי לצום יחד עם חברתי בשביל ה"ספורט". כשראתה אותי שותה באמצע היום, שאלה אותי - למה שברת את הצום? לא הבנתי אותה. אני שברתי את הצום? רק שתיתי. עד כדי כך הייתי בורה ועם הארץ בכל הנוגע ליהדות".

"זה לא יאמן, כמה מסתירים את האמת בבתי ספר חילוניים", הזדעזעתי.

"את לא יכולה לתאר לעצמך עד כמה. חשבתי עד לפני המהפך שלי שאנו כמו כל העולם, ואין הבדל בכלל בין עם ישראל לכל האומות. אני יכולה לספר עוד ועוד אבל בואי נגיע לעצם הסיפור. בגיל 18 גליתי שאני בהריון. במקביל לאותם חודשים התחלתי, בעצת חברתי, להגיע לשיעור תורה, כמובן בלי שום כוונה מעבר לסקרנות רגעית. גיליתי שמסך נפתח בחיי, ולראשונה התברר לי שמשהו אדיר, שלא האמנתי שקיים, שואב אותי לאמת גדולה ומאירה. זה היה רגע שאמרתי לעצמי, זה בדיוק מה שהיה חסר כדי למלא את הריקנות בחיי, רק שלא ידעתי להגדיר אותו. התשובות לשאלות שניקרו בי קבלו תשובה. הן קיימות ביהדות. פתאום העולם התיישר לי. גמעתי בשקיקה את דברי התורה ולא החסרתי שום שיעור".

"ואז, איך את מתחילה להתמודד עם הגילויים החדשים?".

"באיזו שהיא נקודה החלטתי שאני מספרת להורי הכל. הם לא ידעו כלל על היצירה שמתרקמת בתוכי ולא על יצירת האמונה שקבעה את מושבה עמוק בלבי. את מבינה איזה פצצת אטום הם קבלו בפנים. גם העובדה שאביו של התינוק כבר לא בקשר כלל. הורי קיבלו קשה את הידיעות שנחתו עליהם ללא הכנה.

"הם נלחמו בכל הכוח שאבצע הפלה. כשאני אומרת לך הם, זה כולם - ההורים, המשפחה וכוח נוסף שהובא על ידי הורי להוריד אותי מהעץ המוזר, לטעמם".

"התעקשתי על חייו של העובר כמו על החיים שלי. כשהם ראו את עמדתי הנחושה, הם לא הבינו אותי. "טוב, אם את חוזרת בתשובה, אז מה הקטע לשמור את ההיריון? את לא נשואה ולא מתכוננת להתחתן עכשיו. איך זה מתיישב ביחד?". הם צדקו, לכאורה, בגישה שלהם. לא היה לי אז הסבר ברור למה לא להפיל, אלא הרגשה איומה שאני הולכת להחריב עולם. בסופו של דבר חשתי שאין לי כוחות לעמוד יחידה מול הלחצים מבית ומחוץ. בלילה התחננתי לפני בורא עולם, 'בבקשה ממך, תן לי סימן שבחרתי בדרך הנכונה והאמתית'. באמצע הלילה קמתי לקול זעקות שבר. התעוררתי בבהלה כשאני רואה את אחי הקטן צועק בחלומו. לאחר שהתעורר שאלתי אותו, 'מה זה? על מה צעקת?'. הוא השיב שחלם שהבית אפוף בלהבות והכל נשרף.

מבחינתי זו היתה תשובה ברורה. הפלה זה חורבן הבית. שריפה זה הרס וחורבן. ואני רוצה לבנות ולא להרוס".

"וכך עמדת מול כולם. מאיפה לקחת את הכוחות?".

"מי שיש לו אמונה, יכול לעמוד בפני כל קושי. הרגשתי שה' עמדי. פשוט כך חשתי. שום דבר לא איים עלי. אימצתי את הקטע שכל כך התחברתי אליו, "קרוב ה' לכל קוראיו...". זה לא יאמן מה האמונה נותנת. כל הכוחות החזקים שפעלו נגדי הפכו בעיני לקליפת השום. התחלתי לשמור שבת ולשנות את לבושי.

"הידברות, עם כל מערך ההרצאות, הרימה אותי מעלה. הרב שמעון פרץ תמך בי. הוא היה בעיני אדם גדול עם עין טובה שבכל יהודי ראה  רק טוב. זה נתן לי המון. למדתי המון מהסיפור של הרב רונן חזיזה, ומהמסר שלו שתמיד כדאי להיות עם הקב"ה ב-100 אחוז ולא רק ב-50 אחוז. אם אתה מחליט ללכת חצי חצי, ליהנות מעבירות וגם לשמור כביכול על תורה ומצוות, לא יהיה לך כלום, ותמיד תיפול ביצר הרע. אבל אם אתה הולך על 100 אחוז, אז הרבה יותר קל, כי אתה בידי ה', וה' אתך. הכוח שתקבל הוא בלתי מוגבל, ואתה במצב של בלתי שביר. משפט חזק מאוד שמלווה אותי. לדעתי זה משפט החיים, שקבלתי אותו מהרב רונן חזיזה".

"בכל מקרה. היית זקוקה ליד מכוונת במצבך הסבוך".

"ידעתי שאני זקוקה לליווי במצב שלי. הייתה לי השגחה מיוחדת משמיים, כי כשיש לחצים חברתיים - כמעט אין מצב לעמוד מולם, אם לא יד ה' שמחזיקה בך. אחת ממשתתפות השיעור כיוונה אותי להידברות, כל זה בזמן שההורים לא וויתרו ובעקשנות דרשו ממני להפיל. הידברות חיזקה אותי עוד לפני שנפתחה מחלקת אמ"א. מהם שאבתי את הכוחות שהיו חסרים לי לחודשים הבאים. משם הפנו אותי לאגודת אפרת. התמיכה שקבלתי כללה גם שיחות עם ההורים, שנרגעו מעט כששמעו שיש פתרון לכל דבר, ויהיה ליווי צמוד עד הלידה, אף על פי שלא ירדו עדיין מהלחצים שהפעילו עלי. ברוך ה' היום בני כבר בן 7, ואני מאמינה שאזכה בקרוב לזיווג הגון". ניכר היה מתוך מילותיה הנרגשות של איילת שהיא אכן בלתי שבירה.

"איך בעצם ההורים מקבלים היום אותך ואת בנך, שהוא בעצם נכדם?".

"המהפך שלהם התחיל ברגע שהם ראו אותו במחלקת יולדות. את לא מאמינה. המהפך היה טוטאלי כל כך שהייתי בהלם מוחלט. ברגע אחד הכל התהפך. הם ראו אותו ודמעו מאושר. הם היו מבולבלים. עד היום הם לא מבינים למה התעקשו על הפלה. היום הם מאושרים מהנכד. הם משוגעים עליו. היום הם מתחזקים בזכותו. הם מתקרבים בקצב שלהם, הכל בזכות הילד הזה שכל כך התעקשו לאבדו".

"סיפור עם הרבה מוסר השכל", סיכמתי לאחר ההפי הנד.

"יש משהו שחשוב לך להעביר הלאה", הבנתי שהסיפור שלה מצריך לעמוד מהזווית שלה כדי לקבל תובנה על עצמנו.

"חשוב לי שחרדים יביטו על חילונים במבט עם דקירה חזקה בלב, ויבינו שאותו חילוני הוא תינוק שנשבה. הוא לא יודע מה שאתה יודע. הוא זקוק לך. אתה יכול להציל אותו. אל תעמוד מנגד, הוא אח שלך. תקרב אותו, תכוון אותו. לפעמים שיעור תורה אחד יאיר לו את הדרך. אל תהיו אדישים. עלון שבת אחד יכול להציל חיים". איילת נשמעה נרעשת כל כך, ואני הרגשתי מבוישת מעט. האם עשיתי מספיק לקרב רחוקים? האם אני מרגישה אובדן חיים כשאני רואה את האח נטול האמונה ההולך בחושך?

"תחשבי שאם הייתי נתקלת בדף אחד עם דברי תורה, אפילו בכיתוב שמכוון אותי לשמוע מוסר, דיסק - זה היה יכול לחסוך ממני המון. כמה עוגמת נפש היתה נחסכת ממני אילו הייתי מגלה את האור מוקדם יותר. תכתבי על זה שזו הצלת נפשות. אני לא מגזימה.

"בשום אופן לא לשפוט את הרחוקים מיהדות. הם לא אשמים בחוסר הידע שלהם. יש הרבה שלא יודעים שיש אלוקים. אף אחד לא בוחר איפה להיוולד. אבל אלה שזכו לגדול בעולם התורה, חשוב שיחשבו על האחרים יותר. הרי היה יכול להיות גם ההיפך, שהם יהיו במקום החילוני והרחוק. חייבים לצעוק על זה, לדאוג בכל מיני צורות להביא את היהדות למי שלא זכה".

איילת כבר גילתה את האמת. אבל זעקתה מחייבת את כולנו להאיר את הדרך לרחוקים, כי בנפשנו הדבר.