"לא יכולתי לעשות מאומה, ורק בכיתי לה’ שהוא יחיה"

"אני שולמית, בת של ה' יתברך", היא מציגה את עצמה באופן מקורי. "כל יהודי הוא נסיך ובן של הקב"ה, אולם אצלי, יותר מאי פעם, אני מרגישה זאת בעוצמה. אולי זה בגלל שאני גרה לבד עם הילד שלי מאז שנולד. הייתי נשואה במשך זמן קצר, וכיום אני גרה לבדי, ולכן לא מגדירה את עצמי בשם משפחה. יש לי שם משפחה אם דווקא תתעקשו, אבל אני מרגישה שזו ההגדרה המתאימה עבורי".

מילותיה הכנות מספרות על ניסיון חיים לא פשוט. עם כל בני המשפחה המסורים והחברות האוהבות, בסופו של יום הבדידות תמיד נוכחת ומורגשת מאד. שולמית מהנהנת ואומרת: "כל אחד מרגיש צורך לשתף אחרים במה שקורה לו. ובכלל אני מאד חברותית, וכשאני חוזרת בלילה לבית ריק, למי אתחיל לספר מה עבר עלי? עם מי אתייעץ? ובפני מי אבכה או אצחק? עם השנים למדתי שיש רק מוצא אחד ליהודי: לשוחח עם הקב"ה. אני מספרת לה' בקול, במילים שלי, מה כואב לי ומה קורה לי, ומרוויחה כפליים: גם לא מרגישה עוד את הבדידות, ויותר מזה, אני זוכה ורואה על כל צעד ושעל שה' איתי".

את מספרת כי כשילדך נולד, כבר היית לבדך. איך התמודדת לבד עם תינוק רך?

"זה היה קשה, אין להכחיש, אך לא הייתי לבד. הקב"ה היה איתי בכל רגע. עוזיאל דוד שלי, שיח', היה ילד רגיש ואסטמתי, ואני לא ידעתי. כל שיעול שלו הקפיץ אותי למרפאה לפחות שלוש פעמים בשבוע. שם היו עושים לו אינהלציה, והייתי חוזרת הביתה עד לפעם הבאה. כשהרופאים קלטו שבן החודש שלי אסטמתי הם הביאו לי משאפים לקחת הביתה, והיה עלי להתמודד עם התקפי קוצר הנשימה שלו לבדי. זה בוודאי לא היה נעים ולא קל.

"בנוסף לכך, המרפסים בראשו נסגרו בגיל חודשיים, ומעט אחר כך הוא גם החל לפרכס. לא ידענו אם יש קשר לפרכוסים או לא, והתרוצצתי איתו המון בין רופאים שונים, עם חוות דעת שונות, צילומים בקופת חולים ובבית חולים, ונותרתי ללא תשובה חד משמעית.

"כשהוא היה כבן שנתיים וחצי, הלכתי ללמוד קורס חובשים, במחשבה שכך אדע מה לעשות איתו אם הוא נקלע למצוקה, חלילה. היום אני עובדת בכך כמער"ית ומלווה מוסמכת ליציאות, בנוסף להיותי מדריכת טיולים. אולם באותה תקופה, הקורס רק הוסיף לי פחדים כששמעתי מהם שיעורי המוות מאסטמה... בקושי ישנתי באותם ימים. פחדתי מאד לשקוע בשינה, שמא ילדי יזדקק לי ובדיוק לא אשמע אותו ולא אתן לו משאף לנשימה. לגבי הפרכוסים שהמשיכו, לא באמת היה לי מה לעשות. לא יכולתי לעזור לו בכלום, ורק בכיתי לה' שהוא יחיה.

"כנראה שזה היה הרבה מאד עבורו, וממש לא 'כלום', כי בגיל ארבע פתאום הגיעה הישועה, והוא הבריא".

כך פתאום הוא הבריא? נשמע פלא.

"כן, זה באמת היה נס. זמן קצר לפני חג השבועות שמעתי שיש סגולה מיוחדת לרפואה – להקשיב לקריאת התורה בשבועות. כי בהר סיני נרפאו כל החולים בעם ישראל. יומיים קודם החג הוא שוב חווה התקף קוצר נשימה, אבל אני כבר הייתי מלאת תקווה.

"באותו חג, כיוונתי לי שעון מעורר לשעה ארבע בבוקר, יצאתי בשקט מהבית ולקחתי אותו איתי כשהוא ישן בעגלה. נכנסתי איתו לעזרת הנשים בבית הכנסת, והקשבתי בהתרגשות לקריאת התורה כשאני מדמיינת שברגעים אלו אני עומדת בהר סיני עם כל היהודים. ליתר ביטחון חזרתי ולקחתי אותו שוב לבית הכנסת, בשעה שמונה בבוקר. רציתי שהוא גם יקשיב באוזניו לקריאה כשהוא ער. הקשבנו יחד וביקשנו מה' רפואה שלמה.

"ואכן, בחסדי ה', בבת אחת אחרי שבועות נעלמו לו קשיי הנשימה, וגם הפרכוסים. שלושה חודשים אחר כך, כשסדרתי את הבית לפני ראש השנה, נתקלתי בתרופות המוכרות שהמתינו לשימוש. בבת אחת קבלתי אומץ, ראיתי שההתקפים לא חוזרים כלל, ופשוט זרקתי את התרופות לפח בשמחה רבה.

"בחודש חשוון פתאום היה לו התקף שיעול של אסטמה, אבל אני הרמתי עיניים לקב"ה ואמרתי: 'ה' בבקשה. אני לא הולכת יותר לבית החולים עם הילד שלי. סמכתי עליך, זרקתי את כל התרופות לפח. בבקשה, תרפא אותו בעצמך!'

"באותו רגע הילד הפסיק להשתעל. עברו כמה דקות והוא שוב החל להשתעל. מיד התפללתי שוב גם אני: 'רבונו של עולם, אני סומכת רק עליך. בבקשה, תעזור לי. אני רוצה שהוא יהיה בריא לגמרי'. והשיעול שלו פסק. וברוך ה', היום, שלוש שנים אחר כך, ועוזיאל דוד בריא לחלוטין ללא כל קוצר נשימה. זכינו לראות במו עיננו את ההשגחה הפרטית של הקב"ה עלינו. ומאז, שנינו ממשיכים באותה דרך של תפילות ודיבורים עם ה', גם הילד וגם אני".

תפילה מלב של ילד

ילד בן שבע מדבר עם ה'? כיצד הצלחת לחנך אותו לכך?

"כן, וזה חלק מהחיים שלנו. לא חינכתי אותו לכך. מאז שלמד לדבר הוא מדבר עם ה' כל הזמן. הוא רואה אותי משוחחת עם ה', ויודע בעצמו שכל דבר שחסר לו - הוא יכול לבקש מהקב"ה. כבר בתור פעוט, כשהוא רצה למצוא את המוצץ שלו, הוא היה אומר: 'אנא ה' תעזור לי למצוא את המוצץ.' בגיל שנתיים שמעתי אותו פעם מחפש אותי, ובדיוק התפללתי שמונה עשרה מאחורי הארון. והוא הסתובב בבית ואמר: 'איפה אימא? איפה אימא שלי? אולי היא פה? ה', תעזור לי למצוא את אימא שלי!' זה היה מתוק מדבש לשמוע אותו כך.

"בפסח בשנה שעברה לקחתי אותו לטיול כרכרות. התיישבנו שנינו בכרכרה מקושטת רתומה לחמור. הריתמה הייתה בידינו, והבן שלי נהנה מאד מהנסיעה. פתאום החמור התחיל לדהור בדרך, והכרכרה היטלטלה ימינה ושמאלה. זה היה כיף, אבל עוזיאל שלי נבהל. לא ידענו איך לעצור את החמור השובב באמצעות הרתמה שהונחה בידינו, והבן שלי שאל בלחץ: 'אימא, מה נעשה?' ומיד הוא ענה את התשובה בעצמו: 'אתפלל לה' שהכרכרה תעצור!' אמר ועשה: 'אנא ה', תעזור לי שהחמור יפסיק לדהור'. ברגע שהוא סיים את תפילתו הפרטית, החמור נעצר והמשיך בהילוך איטי. זה היה מדהים. לאחר כמה דקות, החמור שוב החל לדהור. הילד שלי התפלל והחמור הפסיק. כך התנהלה הדרך כשלפחות חמש פעמים החמור דוהר ומפסיק לסירוגין לפי התפילה של בני. באחת הפעמים החמור דהר, ועוזיאל רק פתח ואמר 'אנא ה' שהח..' הוא אף לא הספיק לסיים את המשפט, וכבר החמור עצר מדהירתו. בני התרגש ואמר לי: 'עוד לא הספקתי לגמור ולפרט, וה' כבר קבל את התפילה שלי!' זו הייתה חוויה מרוממת. הרגשתי שה' פשוט מראה לבן שלי כמה הוא אוהב את התפילות שלו.

"אני בטוחה בזה, וגם מחדירה זאת לבני. הקב"ה קשוב לתפילות של כולנו, ובפרט לתפילות של ילד קטן שלא גדל עם אביו. כתוב: 'אלמנה ויתום לא תענון' ומפרשים על כך: 'דיבר הכתוב בהווה, למי שדרך לענות אותו'. על זו הדרך שמעתי כי גרוש/ה וילדי גרושים גם הם בכלל הפסוק, וזוכים לפרוטקציה אצל ה'.

"בכל פעם שילדי מחפש חפץ כלשהו או רוצה שאסכים לו/ אקנה לו/ אביא לו, הוא עומד ומתפלל, ופתאום זה קורה. אינני יודעת איך – אבל זה קורה ותפילתו נענית".

האם את לא חוששת שתפילתו לא תיענה והוא יתאכזב?

"לא. גם זה חלק מהאמונה שלנו. ברוך ה', זה קורה לעתים נדירות ממש, ואני לא נבהלת. כשזה קרה אמרתי לו: 'לפעמים ה' אומר לנו 'לא'. אבל הוא תמיד אוהב אותנו, ובמיוחד אותך. יש לך פרוטקציה אצל ה' כי אתה לא גדל עם אבא', והבן שלי מקבל את זה בהבנה. הוא גדל על זה מגיל אפס.

"אגב, באותו סיור כרכרות עוזיאל כל כך נהנה, וכשסיימנו הוא אמר לי בתום: 'כשבית המקדש יבנה, אני אבקש מהעבדים שלי שיבנו לי כזו כרכרה ואוכל לדהור כל יום!'"

כזו משאלה מעניינת, מאיפה הרעיון?

"כשהוא היה קטן, ורציתי לשכנעו ללבוש ציצית, סיפרתי לו על המדרש שאומר כי שבע מאות ילדי הגויים יחזיקו לכל יהודי בכל כנף ציצית ויהיו לו לעבדים. מאז הוא מתכנן מה יבקש מהעבדים שלו כשבית המקדש יבנה... כן, בתור כהן הוא גם למד את תרשים המזבח, והוא מחשב מהיכן ילך להקריב קרבנות כשיעבוד ככהן בבית המקדש, ואילו בהמות או עופות הוא יבחר. הצפיה לגאולה הקרובה היא חלק יומיומי מהחיים שלנו".

פרנסה מן השמים

האם את מתפללת ורואה השגחה פרטית גם בענייניך שלך?

"בוודאי, יש לי אינספור סיפורים. רק לדוגמה, בחודשי הקורונה האחרונים חוויתי הרבה ניסים מתוקים: במקצועי אני מדריכת טיולים. לפני פורים יצאתי לטיול, ומאז התפרץ הנגיף, וכל הטיולים המוזמנים התבטלו. נותרתי בבית, ללא עבודה, ואז החלו השמועות על הסגר. נלחצתי מה נאכל במשך ימי ההסגר, והחלטתי לרוץ ולקנות מוצרי יסוד לבית, כך שיספיקו לנו עד לפסח. אך כיצד אשלם על הקניה הגדולה? לא היה לי כסף מזומן בבית, ועם אשראי וצ'קים אני כלל לא משתמשת. בלית בררה, פניתי למוצא שאני הכי פחות אוהבת: הלוואה. אחותי השאילה לי במאור פנים, ומיד מיהרתי לרכוש מוצרי מזון יבשים.

"באותו ערב גיליתי אצלי כרטיס נטען ישן של חנות מסוימת. הייתי בטוחה שהוא ריק, אך בדיקה קצרה הוכיחה שיש בו סכום כסף דומה לסכום הקניה שהלוויתי זה היום. הצטערתי שלא סמכתי על הקב"ה ומיהרתי ללוות כסף, שלא כהרגלי. וכעת, מה אעשה עם הכרטיס המוטען? הקנייה כבר מאחוריי ממילא. החלטתי שזהו סימן שלא להשתמש בכסף, והעברתי את הכרטיס לאחי, שייהנה ממנו וייעזר בו בקניותיו בערב החג.

"התחזקתי באמונה, והזכרתי לעצמי כי רק הקב"ה זן ומפרנס, והוא בוודאי יעזור לי להשיב את ההלוואה לאחותי. ואכן, בבוקר למחרת קבלתי במפתיע מענק חד פעמי. זה היה מענק לא צפוי בכלל. בהתרגשות גדולה ניכיתי את המעשרות, ושמחתי לראות כי בידי נשאר בדיוק הסכום שנתתי לאחי, קרוב לסכום שלויתי מאחותי . ברוך ה', החוב נפרע תוך יום אחד בלבד מיום ההלוואה".

נדמה כי שולמית צריכה רק לברור באיזה סיפור לבחור מבין השלל. היא מספרת כי מעט אחר פורים היא נסעה עם בנה להתארח בבית הוריה. וגם שם, לא פסקו הניסיונות:

"באותו יום חל מועד ההתשלום של חלק משכר הלימוד על קורס ציור מיוחד שלמדתי, והתחייבתי לשלם בפריסה ארוכת טווח. שבע מאות שקלים הייתי צריכה לשלם, וידעתי שאין לי שקל בחשבון הבנק. יום קודם, ישבתי בבית הוריי והתפללתי לקב"ה שישלח לי כסף להשיב את חובותי.

"הייתי כבר מנוסה בנושא מלפני שנתיים, כשחסרה לי השתלמות והעקבותיה נתקעתי ללא תו תקן במשך כשלושה חדשים בדיוק בעונת הטיולים. באותם ימים הזכרתי לעצמי שוב ושוב שהכסף מגיע מאלוקים ולא מהעבודה. בסוף כל חודש פניתי לבית הכנסת ובכיתי לה' שישלח לי כספים, כי הרי כל הכסף והזהב שלו, ובדרכים ניסיות בסוף כל חודש היה לי בבנק כסף לשכירות ולשאר צרכינו.

"בתקופה הזו נזכרתי עכשיו, ואמרתי לעצמי בהחלטיות: 'לא הטיולים נותנים כסף ופרנסה. רק ה' יתברך הוא מפרנס ודואג לנו. והוא יתברך, יכול לשלוח לי כסף גם ישירות מן השמים'. התפללתי ואמרתי לה': 'בבקשה, אני לא רוצה להיכנס לפסח עם חובות. תעזור לי לשלם את ההתחייבות בלי ללוות ובלי צער'.

"פתאום דפקו בדלת. אחי הקטן פתח וחזר מבולבל מעט: הוא הושיט לי מעטפה ואמר כי ביקשו ממנו להביא את המעטפה לבת הגרושה. פתחתי את המעטפה בסקרנות וגיליתי שם 500 ₪ בשטרות מקופלים. הוא לא ידע מיהו הדופק, ועד היום איננו יודעים. אבל אני בטוחה שהיה זה שליח של הקב"ה. עדיין חסרו לי מאתיים שקלים לתשלום, אבל החלטתי כבר שאינני דואגת, וה' ידאג לי. הלכתי לישון בשלווה, מחכה לראות את ישועת ה'. ובבוקר זה באמת קרה: אחד מבני משפחתי העניק לי מתנה לחג, בדיוק סך מאתיים שקלים. החוב שולם במלואו ובמועדו. ולי נותר רק להתרגש מהתזמון השמימי.

"בשבוע האחרון שלפני החג, שוב הרגשתי החמצה קלה. כי אומנם נכון, סיימתי עם כל החובות, אך עם זאת, רציתי להשתתף עם הוריי בהוצאות החג. רציתי גם לרכוש מעט ממתקים ופינוקים לימי חול המועד, כך שאוכל לפנק ולערוך מבצעים לבני ולאחי הקטן, אולם לא היה לי כסף לכל אלו. קיוויתי לה' שיעזור לי ויפנק אותי, הבת שלו, וההארת פנים הגיעה מהר מאד: בליל בדיקת חמץ שלחו לי שוברי קנייה בחנות 'יש'. זה היה מפתיע – בשכונת מגוריי אין חנות של 'יש', ודווקא מול בית הוריי ניצבת חנות גדולה שהיא סניף של 'יש'. בדיוק כשאני מתארחת בביתם מגיעים אלי שוברים ייעודיים ל'יש'. קפצתי לחנות הסמוכה וקניתי בשמחה שלל פינוקים לכבוד החג.

 לאחר החג כשנפרדתי לשלום מהורי השארתי להם תמונה ענקית של בית מקדש. ציירתי להם אותה באקריליק מכל הלב

"גם כששבנו אל ביתנו לאחר החג, הרווחה הניסית הזו המשיכה וליוותה אותנו. בתפילה להמשך ברכה תמידי מידו הרחומה של הקב"ה. ראיתי כי דווקא בזמן הקורונה, כשאי הוודאות של כולנו מעמיקה והולכת, זה הזמן הטוב ביותר להישען רק על אבינו שבשמים. בימים שבשגרה, האדם נע על ציר הזמן ומרגיש יציב מאד. ולפתע, הקב"ה מטלטל אותנו, נוטל את הקרקע הבטוחה מתחת רגלינו, וכולנו מתנדנדים בבהלה ומחפשים במי להאיחז. זה הזמן להרים יד למעלה ולהיתלות רק בו יתברך. הקב"ה הוא מעל המקום ומעל הזמן, 'אני ראשון ואני אחרון', נאמר עליו.

"כשנשענים ונתמכים רק בו – זוכים להנהגה שהיא מעבר לזמן ולטבע. לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. אלו שהיו חסרי יציבות כלכלית וגשמית, הם שזכו לכל המעלות הגבוהות ביותר. בעז"ה שנזכה במהרה לגאולה השלמה מעבר לטבע".

האם חווית סיפורי השגחה גם בתחומים נוספים, מעבר לפרנסה?

"בוודאי, אנו חיים עם הקב"ה יום יום ושעה שעה, עלינו רק לפקוח עיניים ולשים לב. הנה עוד דוגמה: לפני שבוע הזמנתי מדביר לבית כנגד מקקים. הדלת נשארה פתוחה בגלל הזהירות מקורונה. שכנים עלו וירדו במדרגות, ותוך כדי כך המדביר נכנס אל הבית, התבונן מעט כה וכה, והחל לצעוק עלי: 'מדוע חומרי היצירה מפוזרים בכל הבית? למה יש צדפים בפינות?' הוא גבה 150 ₪ על הביקור, לא ריסס ולא הדביר, ועזב כלעומת שבא.

"היתי מתוסכלת ופגועה מאד מההתנהלות שלו, אך שתקתי. לא הייתי מסוגלת לענות לו, ולא לעמוד על שלי. רק רציתי שהוא יעזוב את המקום ויפסיק לבייש אותי מול השכנים.

"יומיים לאחר מכן, ביום ראשון קמתי עם אינטואיציה חזקה של סכנה לבן שלי. דאגתי מאד, ולא ידעתי מדוע. ביקשתי מאחי לעשות פידיון נפש לבני, העברתי לו סכום נכבד לצדקה, ואחרי חצות הלילה הוא ערך פידיון מיוחד לילד.

"למחרת בצהרים, כשהחזרתי את הבן שלי מהתלמוד תורה, בקשנו לרדת מהאוטובוס. עמדנו ליד הדלת הרביעית באוטובוס הארוך, אך הדלת לא נפתחה. מיהרנו לדלת השלישית, ותוך כדי שירדנו – נסגרה עלינו הדלת. הבן שלי היה עם רגל אחת באוויר ורגל אחת בפנים. מיד אחזתי בדלתות בכוח, ודחפתי אותן במאמץ גדול. הדלת נפתחה ושנינו איבדנו את שיווי המשקל ונפלנו. בשבריר של רגע מצאתי עצמי קורסת, כשמול עיני הבן שלי נופל ונעלם בכיוון השני, כשרק רגלו מציצה מתחת לאוטובוס, בין הגלגלים.

"זה היה מראה מזעזע. לא ידעתי מה קורה אתי. שלחתי יד בחולשה וניסיתי למשוך אותו לכיווני. לא הצלחתי. לא הייתה בי טיפת כוח מרוב חרדה. אולם שניה אחר כך, כשפקחתי את עיניי, מצאתי את שנינו על המדרכה, חיים וקיימים. רק אז התניע האוטובוס ועזב את התחנה בקול נהמה.

"ידעתי כי בני ניצל מסכנה מוחשית, ונותר לי אך להודות לה' על נס ההצלה, וגם על הביזיונות שהיו מנת חלקי בשבוע הקודם, ובוודאי מילטו אותי מגזר הדין הקשה".

ליצירת קשר עם שולמית: MILAHASEM1ELAI@GMAIL.COM