איה כורם: "להיות מוקצית ומבודדת היה החלק הכי קשה בסיפור"

נעים להכיר

"איה כורם, 40, מוזיקאית. נולדתי בנצרת עילית - היום נוף הגליל - אבל לעולם לא אתרגל לשם הזה. כיום מתגוררת ביפו".

חי, דומם

"ההסטוריה המשפחתית שלי יכולה לשמש כספר לימוד לא רע להיסטוריה של העם היהודי. סבא וסבתא ז״ל מצד אבא שלי היו ניצולי שואה עם סיפורי גבורה מצמררים, ואילו הוריה ז״ל של אימי היו חלוצים וחברי ארגון ההגנה. אצל סבא וסבתא מצד אמא היהדות תמיד התקבלה כמשהו מובן מאליו, היות ושניהם עלו לארץ בגיל מאוד צעיר. לעומתם, אבא של סבא שלי מצד אבא היה אדם דתי לחלוטין, ולכן סבא שלי גדל בבית דתי. סבא וסבתא מצד אבא הביאו איתם חפצים מאירופה - טלית של סבא רבא, פמוטי כסף של סבתא ועוד מספר פריטי קדושה יהודיים ספורים שמייצגים בשבילי את הסיפור כולו.

"החפצים שהם הביאו איתם הם החפצים היחידים שיש להם משמעות אצלנו במשפחה. אצלנו לא מעבירים שרשראות יהלומים במשפחה, אלא את הדברים שמסמלים את הקשר לדורות הקודמים. הערך בעיניו של אבא שלי לטלית של סבא שלי - גבוה יותר מכל חפץ אישי אחר. אין לי שום ספק שהדברים האלה יגיעו יום אחד אלי ואל האחים שלי. אני לא בן אדם שמאוד נקשר לחפצים, כשהילדה שלי שוברת משהו בבית זה ממש לא נורא, אבל כשהדברים הללו יגיעו אלי הם יהיו יקרים ללבי יותר מכל דבר אחר. מה שקושר אלי את החפצים האלה זו גם העובדה שהם נשמרו במשך כל כך הרבה זמן, אלא זה רמת החיבור של אבא וסבא שלי אליהם.

"על אף שהוגדרנו 'חילוניים', אבא שלי תמיד דאג לקחת אותנו לבית הכנסת ביום כיפור, לקיים את סדר פסח כהלכתו ולבנות סוכה. החיבור למסורת אצלו התבטא בחיבור חזק לדורות הקודמים, חיבור שהוא מבקש לכבד ולבטא בקיום המצוות הללו".

צינור של אלו קים

לא לבד

"למוזיקה חלק מאוד חשוב בחיי, והיא הייתה בתוכי ומאז ומעולם. אבא שלי חובב מוזיקה רציני, וברור לי שזה השפיע עלי. אבא היה משמיע לנו מוזיקה קלאסית, ישראלית ועוד. הוא היה פותח ווליום היסטרי ורוקד בסלון, עד שאמא היתה מבקשת ממנו להנמיך. מוזיקה מאז ומעולם הייתה מה שחוצץ ביני לבין העולם כשאני זקוקה להגנה, ומה שמחבר אותי אליו בחזרה. עד היום אני מאזינה למוזיקה כמו ילדה בת 16. קופצת ושרה ברחוב עם האוזניות.

"בשנים האחרונות אני מוצאת את עצמי מחליטה איזה מן שיר אני רוצה לכתוב, איזו תחושה אני רוצה שהוא יתן לי, ואז מתיישבת לכתוב אותו. הרצון יכול להגיע ממשהו  שראיתי או ספר שקראתי, או פשוט משיר של מישהו אחר שטלטל אותי וגרם לי לרצות לנסות לכתוב משהו מקביל בעצמי. יש אמנים שמחפשים להרקיד, לשמח או לרגש. אני ממש שמחה לשמוע מאנשים שהמוזיקה שלי מעוררת בהם מחשבה, או גורמת להם להרגיש שהם לא לבד - זה הדבר הכי יפה שמוזיקה יודעת לעשות".

טובים השניים

"במהלך הקריירה כתבתי והלחנתי לא מעט שירים לאמנים אחרים. אני מכירה בכך שהיכולות שלי בתור זמרת מבצעת הן מוגבלות. לעומת זאת, לכתוב, זה משהו שאני יכולה במגוון רחב הרבה יותר. אני יכולה להלחין שירים שלא מתאימים לי. ההבנה שאני לא יכולה ולא רוצה לשיר כל שיר, ושאני יכולה להעביר שירים הלאה - היא מאוד משחררת. ככה אתה מרוויח מכל העולמות.

"ויחד עם זאת, זה לא יקרה בכל מצב ולא בכל מחיר. למשל, אני לא אתן שיר לזמר שאני לא אוהבת. באלבום שהוצאתי לפני כארבע שנים, שרים האמנים שאני הכי אוהבת בעולם. זה לא רק שהגשמתי חלום בכך שהם ישירו שירים שלי, זה מעבר לזה – אני חושבת שהם עושים עם השירים שלי חסד. למשל לאה שבת, ששרה באלבום שיר על יציאת מצרים, מביאה אליו מטען משלה - מטען שלי אין ואולי לא יהיה. נתינת שירים היא חוויה מוזיקלית אחרת משירים שלך שאתה מבצע, אבל היא לא פחות חזקה וטובה". 

שש שנים של בדידות

"נקלעתי למאבק ארוך ומורכב עם חברת התקליטים שהייתי חתומה בה. זו הייתה תקופה לא פשוטה שנמשכה יותר משש שנים. אני חושבת שלהיות מוקצית ומבודדת היה החלק הכי קשה בסיפור. בעצם, עד הרגע שבו שופטי בית המשפט העליון אישרו את הטענות שלי והביעו תמיכה, רוב הקולגות שלי חשבו שאני קצת מטורללת.

"יחד עם זאת, בשנים ההן גם קיבלתי אימון והכנה לתקופת הקורונה - לקום כל יום בבוקר ולא לדעת מה יקרה היום, מחר או בעוד חצי שנה. אחד הדברים הכי נפלאים שקיבלתי במתנה מהמאבק הוא פרספקטיבה עצומה והכרת תודה גדולה על כך שאני יכולה שוב לחזור ולעסוק בדבר שאני הכי אוהבת - יצירה. מעבר לכך, בעבודה על החוק בכנסת, גיליתי שאפשר לשנות, אם את מוכנה לשתף פעולה עם אנשים שאת לא בהכרח מסכימה איתם. הכנסת היא מקום מרגש ומסעיר, שיש בו הרבה אנשים מעוררי השראה, גם אם הדעות הפוליטיות שלהם שונות משלי".

אסור להשוות

"כשהייתי צעירה יותר התעסקתי לא מעט בהשוואות. חשבתי על - איפה אני ביחס לאחרים, איפה הייתי אמורה להיות וכו׳, עד שנחת לי האסימון - כל השתלשלות הקריירה שלי, הרגעים המוצלחים יותר או פחות, כולם תוצר ישיר של האופי שלי והאישיות שלי - על הטוב ועל הרע שבה. מישהו אחר היה מקבל תגובות אחרות ממני, כי הוא, ובכן, אחר ממני. זה לא שאין עוד פסגות שאני רוצה לכבוש, בוודאי ובוודאי, זה מה שמקים אותי מהמיטה כל בוקר, אבל אני מוצאת שכל עוד אני מרגישה שאני מתקדמת, גם אם זה בצעדים קטנים - אני מאושרת".

עד 120

"בחישוב הכולל, אחרי 120, הייתי רוצה להאמין שגידלתי את ילדיי לעצמאות, ליכולת להביע את עצמם, ולנתינה. הייתי רוצה לדעת שעד הרגע האחרון לא הפסקתי ללמוד, לגדול ולהשתפר. וכמובן שגם הייתי רוצה לחשוב שהענקתי למשפחתי את האהבה שהם ראויים לה. כל השאר זה בונוס".