להצליח בחינוך על אף אתגרי הדור - האם הדבר אפשרי?

בפרשתנו, פרשת ואתחנן, נאמר הציווי: ״ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך״ (ואתחנן ו', ז'). בפרשה השנייה של קריאת שמע (דברים י"א י"ט) הרמב"ן מסביר כי "ושננתם" – היא החובה לספר וללמד את הבנים את המצוות. רק לאחר מכן מופיע הציווי "ודברת בם" – הציווי הזה מתייחס לכך שהאב בעצמו צריך לדבר דברי תורה, והאבן עזרא מבאר "דיברת בם" - בפה ובלב. לכאורה, נראה כי הציוויים מופיעים בסדר הפוך ממה שהיינו מצפים. הגיוני יותר שהציווי "ודברת בם" יהיה מוקדם ל - "ושננתם לבניך" – הווה אומר שקודם ילמד לעצמו, ואח"כ ילמד לילדיו.

על כך עונה ה"שרידי אש" זצוק״ל, שכאן התורה נותנת לנו את הנוסחה המנצחת לחינוך הילדים, והיא שעיקר החינוך נעשה לא דרך הדיבור, אלא דרך הדוגמא האישית של האב לילדיו שלו. כלומר, המסרים הלא מילוליים שלנו כהורים ידבקו בילדים שלנו יותר מכול הסבר מעמיק או הטפת מוסר, כשם שביקור בחנות בשמים או ביקור בשוק דגים ישאיר את ניחוחו האופייני עליך גם מבלי לנסות אף טסטר או לגעת באף דג. הסיבה לכך היא שהילדים הם חקיינים טובים. הם למדים דרך חיקוי ההורים, והם מושפעים ממה שהם רואים בתדירות גבוהה. בתהליך למידה זה, דפוסי ההתנהגות של ההורה מצולמים והופכים לחלק מתת המודע של הילד.

סיפרה לי פעם גננת על ילדה בגן שלה ששיחקה בפינת המשחקים, ולפתע היא ראתה את אותה הילדה צורחת על בובתה ומטלטלת אותה טלטלה עזה, באומרה: "כבר אלף פעמים אמרתי לך לא לעשות את זה! טיפשה אחת! עכשיו תקבלי עונש!". הגננת ההמומה שאלה אותה מדוע היא כה כועסת על בובתה, והילדה אמרה לה בתמימות כי עכשיו היא אמא, ולאמא מותר לצעוק ולכעוס. אף על פי שאותה אמא הייתה דמות חינוכית מוערכת בבית הספר, בביתה שלה היא נכשלה במעשיה, כאשר נתנה לילדה שלה דוגמא שלילת. אותה הגננת סיכמה לי שהיא קיבלה שיעור מוסר חינםף שהשפיע עליה יותר מכל לימוד בנושא חינוך ילדים. כלומר, מה שהילד רואה נחרט אצלו בזיכרון. והרי אנו חפצים שמה שייחרט אצלו זו בעזרת ה' דוגמא אישית טובה, ולא ח"ו דוגמא רעה, שאז נצטרך אנחנו כהורים והוא כילד לעבוד קשה כדי להתנתק ולהתנקות מדפוסי ההתנהגות הרעים.

אחד הדברים המפריעים ביותר בחינוך הילדים הוא כאשר האב דורש מבנו דברים שהוא עצמו לא עומד בהם. כלומר, הילד חווה כאן דיסוננס קוגניטיבי ומכוון. בעיני הילד, ההורה שלו לא טועה, והוא יודע הכל, לכן גם הסמכות ההורית נפגעת. ועל זה כותב ה"שרידי אש" זצוק"ל: "לעיתים תכופות חולפים הרהורים אצל הבנים, האמנם גזירה זו שגזר עלי אבי אף הוא בכללה, האמנם במידה שמדד לי מודד לעצמו…? או שמא הוא מחמיר לאחרים ומקל לעצמו?! הרהורים אלו הם אחד המוקשים בעבודת החינוך ומהגורמים לבידול וריחוק בין בנים להוריהם״.

כיצד ואיך נשנן לבנים? דרך ״ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך״, דרך זה שהבן שלך יראה אותך לומד בעצמך בכל זמן. גם בבית גם בדרך, גם בשכבך וגם בקומך – יראה הילד את אביו לומד ומתנהג על פי תורתנו הקדושה, אזי ילמד גם הוא ליישם בעצמו את הדברים. כלומר, כול עוד קיימת חפיפה בין מה שאנו אומרים לאיך שאנו מתנהגים, ההתנהלות היומיומית שלנו ממחישה ומדגימה לילד איך מתנהגים ונוהגים. לכן גם אם הילד רואה אותנו בסיטואציה לא מחמיאה, לדוגמא, כאשר אנו חווים כעס על משהו או מישהו, הילד יכול ללמוד איך שולטים בכעס, איך מתקשרים נכון בשעת הכעס, איך מבקשים סליחה ומשלימים וכדומה, ומכאן הוא צומח.

ממתי מתחיל חינוך ילדינו?

מסופר על זוג הורים טריים אשר זה עתה נולד להם בנם הראשון. הם נכנסו בהתרגשות אל החפץ חיים, ובאו להתייעץ עמו כיצד לחנך את ילדם. אמר להם החפץ חיים: "עכשיו הגעתם? עתה כבר מאוחר מדי! היה עליכם לבוא לפני עשרים שנה!". כלומר, כדי לחנך את ילדינו - עלינו לעבוד קודם כל על מידותינו, עוד לפני הנישואים ובמהלכם. אם נתרגל ונעבוד על מידותינו, נתקדם ונשתפר יום יום, רק אז נוכל יותר להצליח בחינוך, ובמצב זה אפשר יהיה לדרוש זאת גם מילדינו. אם כך, בהכנה שכזאת ובתהליך שכזה, פנימיות טובה תקרין החוצה ותשפיע על בני הבית ועל כל הסביבה שלנו, וממילא לא נצטרך לבקר את הילדים שלנו, והחיקוי של כל הטוב הזה יהפוך לטבע שלהם.

לסיום, לא סתם יש להתחנן להתפלל בדורנו במלאכת החינוך אשר משופעת מהבית ומאתגרי התקופה. נתפלל שכהורים נזכה להשכיל להוות דוגמא אישית אשר מתחילה מ"אימון עצמי", המכונה אצלנו "עבודת המידות", עבודה שמקנה קנייניים בנפשנו אשר יהוו למגדול אור לילדינו, אמן.