במחשבה תחילה לפרשת ואתחנן: בן הרבי שסירב לענות על שאלתו של אביו

"יש מצב שאתה נותן עכשיו כמה צעקות חזקות ממש?", שאל רופא השיניים את הפציינט שבפיו סיים כרגע לטפל.

"לצעוק? הכי חזק?!", תהה הפציינט במבטא מוזר של אחרי טיפול שיניים, "אבל לא כאב לי עד כדי כך".

"אני יודע", השיב הרופא בתסכול. "אבל אם תצעק ממש חזק, יש סיכוי שארבעת הפציינטים שעוד מחכים לי בחוץ ישתכנעו ויברחו.

"ככה יש לי סיכוי לחזור מוקדם יותר הביתה"...

• • •

בסיכומו של מעמד הר סיני, עוברת לפתע התורה מתיאור העבר למצווה מעשית שתחול רק בעתיד: "אז יבדיל משה שלוש ערים מזרחה שמש". משה רבנו מפריש בעבר הירדן שלוש ערי מקלט שאמורות לקלוט מי שרצח בשוגג, שם הוא צריך לשהות עד מות הכהן הגדול.

בפשט הכתוב, יש להבין מהו הדגש "אז יבדיל משה". בנוסף, חז"ל (מסכת מכות, י) דרשו על המילים "מזרחה שמש" - "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הזרח שמש לרוצחים".

רש"י מפרש את דברי הקב"ה למשה: "הזרח שמש לרוצחים - להכין להם חיותם". זאת אומרת שהרוצח בשגגה, אף שהוא אמור להיענש, עם כל זה צריכים להכין לו את צרכיו, להתייחס אליו בכבוד ו"להזריח לו שמש". לחמם ולעודד.  

ובימינו, שאין ערי מקלט, ודין רוצח בשגגה אינו מיושם כפי שנכתב בתורה, מה יכולים אנו ללמוד מפסוק זה?

בעוד בני הבית מתבוננים בהתפעלות בבגד החדש שהביא החייט, ניגש שלום דובער הקטן לכיסו של החייט, הכניס את ידו ושלה משם חתיכת בד זהה לחלוטין לבגד שהחזיק החייט בידו.

הבד באותם ימים היה מצרך יקר מאוד. הלקוח קנה את הבד והביא אותו לחייט, כדי שממנו יתפור בגד כפי ההזמנה. את שאריות הבד שנותרו, היה על החייט להשיב ללקוח.

"אממממ, שכחתי לחלוטין", התנצל החייט בפנים בוערות מבושה, "שעלי להשיב לכם עוד חתיכת בד". תוך כדי דיבור הותיר החייט את הבגד על השולחן וברח החוצה נבוך, על שנתפס בקלונו.

"מדוע העלבת את החייט?", גערה האם בשלום דובער הקטן, שלימים יתפרסם בכינויו "הרבי הרש"ב מליובאוויטש".

הילד הקטן פרץ בבכי. אמא צודקת.

חלפו שבועות מספר ושלום דובער הקטן נכנס לחדרו של אביו, ה"צמח צדק": "אבא, איך מתקנים עוון של הלבנת פנים?"

ה"צמח צדק" הביט בבנו ושאל: "ומדוע תרצה בני לדעת דבר כזה?".

"אני רוצה לדעת", סָתַם שלום דובער את תשובתו.

לאחר שעות ספורות נודע הדבר לאמו הרבנית, והיא ניגשה לילד ותהתה בפניו: "מדוע באמת לא אמרת לאבא למה זקוק הנך לדעת כיצד מתקנים את עוון הלבנת פנים?".

"וכי לא די שנכשלתי בהלבנת פנים", תהה הילד למול אמו, "שאף אכשל באמירת לשון הרע על עצמי?!"...

בספר "ברכות משה" למד המחבר מן המילים "מזרחה שמש" יסוד חינוכי חשוב: כאשר למישהו מגיע עונש, אין כל תועלת בעונש בפני עצמו, לשם הענשה. תכלית העונש היא לחנך, לדאוג שבפעם הבאה המקרה לא יישנה. רק עונש כזה, שמגיע ממקום של "הזרחת שמש", ממקום טהור ונקי, יכול לדאוג לכך שהפעם הבאה בה יישלח מישהו לעיר מקלט - לא תתרחש.

• • •

מה שטוב ונכון בשביל אחרים, נכון גם בשבילנו.

כולנו נופלים פה ושם (טוב, לפעמים קצת יותר מזה...) בשגגה. והמצפון, אוהו, עובד שעות נוספות באנרגיה שקשה להבין ממי הוא קיבל אותה.

חשוב לזכור: תכלית ההלקאה היא לא כדי להכאיב, היא רק כדי להצמיח, לתקן. כי אף על פי שנכשלנו ב"הלבנת פנים", זה לא מצדיק שנדבר על עצמנו גם "לשון הרע".

ויש לנו ממי ללמוד: משה רבנו יודע שהוא לא ייכנס לארץ, אבל הוא בוחר להתרומם, להזריח שמש לעצמו. "אז יבדיל משה שלוש ערים". במקום לכאוב את אי כניסתו לארץ, הוא חוטף לעצמו מצווה; מצווה שאי אפשר לקיים אותה כעת. אבל להכין את הערים אפשר? מזריחים שמש! ממשיכים בעשייה.

זו גם הייתה הצוואה שלו אלינו, הוא דאג בעיקר לנו. מילותיו שנאמרו מיד אחרי הַפְרָשַׁת הערים היו: "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל".

זאת בדיוק התורה. לתקן. לשפר. להעצים. להזריח.

כי הלקאה עצמית ב"צעקות הכי חזקות", לא יביאו אותנו מהר יותר "הביתה".