הלכות מצוות התוכחה: מקבץ הלכות שאולי לא ידעתם

1. נאמר בתורה "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא" (ויקרא, י"ט, י"ז) ומכאן הציווי להוכיח אדם החוטא או עומד לחטוא ולנסות להחזירו למוטב.
בית שני נחרב משום שלא הוכיחו זה את זה, ואילו היו מוכיחים אחד את השני בשלב התחלתי, כל ההידרדרות הרוחנית שהתרחשה הייתה נמנעת (מסכת שבת, קי"ט).

2. הוכחת האחר והחזרתו למוטב נכללת במצוות "השבת אבידה", משום שמדובר בהשבת הנפש (ספר החינוך, מצווה קל"ט).

3. כאשר אדם חטא כנגד האחר, דהיינו עשה דבר שפגע בשני, והדבר כרוך ברגשות נטירה וקפידה - אין לשתוק אלא יש ליידע את החוטא בדבר הפגיעה ולשואלו מדוע עשה כך (רמב"ם דעות ו', ו').
במידה וניתן למחול באופן שלם ומוחלט – רשאי האדם שלא להוכיח, שאז נמחל לחוטא גם מבחינת שמים, וזו מידת חסידות (רמב"ם דעות ו', ט').

4. כאשר רואים אב או אם עוברים על איסור – אין לומר להם ישירות שהם עברו על איסור, אלא יש ליידעם על האיסור בצורה עקיפה, דהיינו להעלות את הנושא בצורת סיפור המבאר את האיסור המדובר או לומר להם "כך וכך למדתי" או להעלות את הנושא בצורת שאלה, וכל זאת על מנת שהם יבינו מעצמם את דבר האיסור (שו"ע יו"ד ר"מ, י"א).
במידה וההורים לא הבינו כי מדובר באיסור – יש ליידע אותם בדבר האיסור בצורה ברורה ובלשון רכה ומכובדת, או ליידע אותם דרך אחרים (זוהר לבראשית ל"ב, א').

5. המקבל דברי תוכחה הרי הוא החכם הלומד מכל אדם, והמבין כי לא ניתן לעצב אישיות רוחנית ללא דברי מוסר. על כן אמר שלמה המלך: "אזן שומעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין" (משלי ט"ו, ל"א).

6. יש להוכיח רק במידה ואין ספק שאכן נעשתה עבירה, ואין להסתמך על שמועות או השערות (שבת צז, א').

7. הרוצה להוכיח - יכול לקיים את התוכחה רק במידה והוא עצמו ישר ומתוקן באותה עבירה שנעשתה (בבא בתרא, טו).

8. במידה וכתוצאה מהתוכחה, זה שהוכיחוהו יבוא לידי שנאה ונקמה כלפי המוכיח - אין חובה להוכיח. על כך אמר שלמה המלך(משלי, ח', ט'): "אל תוכח לץ פן ישנאך" (מג"א תר"ח, ג' בשם ספר החסידים).

9. במידה ומוכיחים את האחר, וברור שזה שהוכיחוהו לא יקבל יותר את התוכחה – אין להמשיך בתוכחה (שו"ע או"ח תר"ח, ב').

10. העובר על איסור דאורייתא שאינו מפורש בתורה, וברור שהחוטא עושה זאת בשוגג, וידוע ללא ספק שהחוטא לא יקבל את התוכחה - אין חובה להוכיחו (משנה ברורה ג', וכה"ח י"ח).

11. על מנת שתוכחה תיעשה בצורתה הנכונה, יש לבדוק את אופיו של מקבל התוכחה ולבחור את המוכיח המתאים ביותר לביצוע התוכחה.

12. יש להעביר את התוכחה באופן של "דברים היוצאים מן הלב – הם הנכנסים ללב", כלומר להבהיר לאחר שהוא מוכיחו לטובתו. התוכחה צריכה להיאמר בלשון רכה ועדינה, ובזהירות מלבישו (רמב"ם דעות ו', ו').

13. תוכחה צריכה להיעשות באופן אישי בלבד, שכן "המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא" (אבות, ג', ט"ו).

14. החוטא בהפצת דברי כפירה או עובר על עבירות בין אדם למקום בשאט נפש ויד רמה, וידוע לו כי הדבר אסור, וממשיך בחטאו לאחר התוכחה – מותר לביישו ולפרסם את חטאו, כאשר אין למוכיח נגיעה אישית בדבר (רמב"ם דעות ו').

15. נאמרו דברי תוכחה ולא נתקבלו – ימשיך בתוכחה כל עוד קיים סיכוי שהלז יחזור בו ויתקן עצמו. (בבא מציעא, לא, א').

16. תוכחה יכולה להיעשות דרך שיחה אישית וכן בדרכים נוספות, כגון שיחה עם צד שלישי בנושא העבירה כאשר החוטא נוכח ושומע את הדברים, שליחת מכתב, העברת ספר או מאמר העוסק בדבר העבירה וכו'.

17. יש לחלק את דברי התוכחה ולא להכביד על השומע מעמסה גדולה מדי.

18. תוכחה עלולה ליצור אצל השומע תחושת מתקפה והאשמה, המביאה לידי התגוננות ומתקפת האחר. לכן טוב יהיה להוכיח באופן של מעין תוכחה משותפת לשני הצדדים, כאשר המוכיח מציג את הנושא באופן של קושי משותף והתייעצות משותפת למציאת פתרונות.

19. כאשר מדובר בפגיעה אישית או התנהגות המעוררת רגשית – יש להימנע מתוכחה מידית, כיוון שאז סביר יהיה שהתוכחה לא תתבצע בדרך הראויה והנכונה.

20. במקרים הבאים חובה לבצע את מצוות התוכחה ולהביע מחאה באופן מידי:

א. פגיעה בכבוד שמים.

ב. פגיעה בכבוד תלמידי-חכמים, מורים או הורים.

ג. כאשר מדובר ברגע ממשי שלפני ביצוע העבירה.