כמעט אלפיים שנה, ואתם עדיין בוכים?!

נמצאים אנו לפני תשעה באב, היום המר והנמהר בו שלח הקב"ה אויב בשערי ירושלים ניפץ הרס ושרף ולא חמל, ונשפך דם ישראל כמים והוגלתה שארית הפליטה לבין האומות ונשארה ארץ ישראל בלי בניה, "מִבְּלִי בָנֶיהָ הִיא יוֹשֶׁבֶת וְרֹאשָׁהּ חָפוּי כְּאִשָּׁה עֲקָרָה שֶׁלֹּא יָלָדָה" (מנוסח תפילת "נחם").

וכל זה למה? "בית מקדש שני מפני מה חרב? מפני שהיו שונאים זה לזה" (יומא ט ע"ב). הייתה ביניהם שנאה ולא היו מוכנים לוותר אחד לשני. הם לא השכילו להבין עד כמה יכול להרוויח האדם שמוותר ומוחל לשני.

אחד מראשי הישיבות שלי, הגאון רבי רפאל שפירא זצ"ל (ראש ישיבת "תפארת הכרמל" ו"תפארת ישראל" בחיפה), סיפר על הגאון רבי יצחק זאב מבריסק זצ"ל שכשהכתירוהו בראשונה להיות רבה הראשי של בריסק, גילה הרב שחלק מהשוחטים והבודקים של העיירה אינם שוחטים כפי ההלכה, ואינם חפצים לשמוע לפסקיו והלכותיו, ובכך מכשילים את יהודי העיירה בספק אכילת נבלות וטריפות.

הרב ביקש לכנס לביתו את כל בעלי החנויות בעירו השומעים לדבריו וסרים למשמעתו, כדי להכריז בפני כל תושבי העיירה שאפשר לאכול רק באלו החנויות שנמצאות תחת חסותו. והנה, הדבר התגלגל מפה לאוזן עד שהגיע לאוזנו של אחד מבעלי השחיטה האסורה, שהחליט אף הוא להשתתף באסיפה שעושה הרב בביתו, כדי לשבש ולהרוס לרב ולשומעי לקחו את מחשבתם ורצונם.

כשניגש הרב לדבר בעניין השחיטות האסורות, הבחין באותו שוחט, ולא רצה לדבר בפניו כדי שלא להעליבו ולפגוע בו בצורה ישירה בפני כל הסובבים. בעלי האטליזים ששהו במקום הבחינו שהרב לא רוצה לדבר בפני אותו שוחט, ניגשו אליו וביקשו ממנו בצורה יפה שיצא מבית הרב, שהרי הוא לא הוזמן לאסיפה זו.

השוחט התעקש ולא היה מוכן לצאת עד שהרב יאמר לו זאת בפירוש. הוויכוח נמשך דקות ארוכות, עד שאחד מאנשי המקום, שהיה פיקח, ביקש לדבר עם אותו שוחט מחוץ לבית בענייני עסקים. הסכים השוחט, ויצאו שניהם מחוץ לבית הרב.

בעלי החנויות, שנכחו במקום וצפו בכל המחזה, תמהו ושאלו את הרב מדוע לא ניגש לאותו שוחט וביקש ממנו לצאת מהבית. הרב השיב ואמר: "איך אעשה כדבר הזה? הרי בית המקדש נחרב בגלל שביזו והוציאו את בר קמצא מהסעודה בבושת פנים (יעוי' בגיטין נה ע"ב), ולכן החלטתי שרק אם אותו שוחט יצא לבדו אסכים לדבר, אך אם הוא לא יסכים לצאת, לא אוציאו מביתי".

עד כמה צריכים אנו להיזהר זהירות גדולה לא לבזות האחד את השני, אלא לוותר ולסלוח, כיון שאיננו יודעים מה ביזיון עלול לגרום ולהוליד.

אחכה לו בכל יום שיבוא

רבותינו ציוו אותנו להתאבל ולבכות, וזו חובתנו בימים אלו. אבל יחד עם זאת, חובה עלינו לזכור כי בכל רגע יכול משיח צדקנו להתגלות, בכל יום ממש - "היום אם בקולו תשמעו" (תהילים צ"ה, ז'), והמשיח יבוא.

אפילו בשבת חובה עלינו להאמין בכך, ואף שמובא בגמרא (עירובין מג ע"ב) שהמשיח לא יבוא בערב שבת כדי שלא להטריח את האנשים המכינים צרכי שבת, וגם לא יבוא בשבת מחוץ לתחום, מכל מקום עלינו להאמין שהוא יכול לבוא גם ביום ששי וגם בשבת. ואמר על כך ה"חתם סופר": הרי אם אכן יבוא משיח צדקנו בשבת, תהיה לנו קושיה עליו מגמרות מפורשות האומרות אחרת. זה יהיה ה"שיעור" הראשון שיאמר המשיח, ליישב את הקושיות הללו...

היו צדיקים שעמדו בכל עת וציפו לביאת המשיח, ואסור לנו לייאש את עצמנו אפילו יום אחד.

מישהו שאל אותי: הרי גם בשנה שעברה קיווינו שהמשיח יבוא עוד לפני תשעה באב, ותתבטל התענית, והנה בסופו של דבר הוא לא הגיע? חס ושלום לחשוב כך. אנו אומרים "ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא". הציפייה שלנו לבואו בכל רגע, היא זו שתקרב את הגאולה ומשיח צדקנו יבוא במהרה בימינו.

האבלות – סיבת הגאולה

יהודים רבים נמשכו לצרפת בשל בשורת החופש והדרור שיצאה משם. נפוליאון, קיסר צרפת לפני כמאתיים שנה, העניק שוויון זכויות ליהודים, למרות היותם נתינים זרים! לא רק בעניין זה פעל נפוליאון. הצלחתו הלכה לפניו – הוא כבש כל מקום שהגיע אליו, ובכל מקום השליט סדר בחכמה גדולה מאד. הוא החשיב את עצמו ביותר, ודימה להיות המשיח של העולם כולו... עד שגם הוא חלף ועבר מן העולם.

(צילום: Revkin Fenton / Flash90)

באחד הערבים החמים יצא לטייל מעט ברחובות כדי לשאוף אוויר צח. תוך כדי טיול עבר במקומות היהודיים. הוא הכיר את המקומות הללו, שבהם קבלו תמיד את פניו מתוך כבוד גדול, והציץ לעברם בסקרנות.

באורח מוזר, המראה שלהם היה שונה מתמיד. בדרך כלל היה אור יקרות בוקע משם - כי נר מצוה ותורה אור (משלי ו', כ"ג). האור היה גם בשעות הקטנות של הלילה, והעיד על אנשים שיושבים ולומדים או מתפללים. אך כעת היה הכל חשוך, מלבד כמה נרות בודדים. גם ליד רחבת בית הכנסת ראה אנשים שיושבים עם נרות. וכשהתקרב יותר, שמע גם קולות של בכי.

מה קרה?

הורה הקיסר למשרתיו להביא לפניו את אחד היהודים. הוא מוכרח לדעת מה קרה להם! מה פשר האבל הלאומי הזה? בחדשות לא דיווחו כלום!

הרב שהגיע הסביר לו, שהיהודים אבלים על בית מקדשם שחרב בלילה זה, שהוא ליל תשעה באב. תוך כדי שסיפר החלו עיניו זולגות דמעות.

בית המקדש? מה פירוש? מהו הבית הזה? – התעניין נפוליאון.

סיפר לו הרב על בית המקדש, שהיו מקום שאליו הגיעו כולם להתפלל, עד שבאו האויבים והחריבו אותו.

מתי זה קרה? – שאל נפוליאון.

לפני אלף ושמונה מאות שנה – ענה הרב.

אלף ושמונה מאות שנה? – נדהם הקיסר – ואתם עדיין יושבים ובוכים עליו? אתה בוכה כאילו האסון הזה קרה לפני יומיים-שלושה!

זהו הייעוד שלנו – אמר הרב – זה המקום שכל עיני ישראל במשך דורות צופיות אליו, וכולנו מצפים שיבנה.

נענה נפוליאון ואמר: אם כך אתם בוכים על דבר שקרה לפני אלף שמונה מאות שנים, בטוח אני שיום יבוא והבית הזה יבנה לכם, ואתם תשובו אליו ואל ארצכם!

זהו שאמרו רבותינו ז"ל "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" (תענית ל ע"ב). שואלים, מה פירוש "זוכה ורואה"? לכאורה מתאים יותר לומר "יזכה ויראה"!

אלא שבאו לומר לנו שאם אדם מתאבל ומצטער כאילו ממש כעת אירע לו אסון חורבן הבית, הוא מראה בכך שדבר זה מצוי באמת בלבו, ועצם הדבר הזה שהיהודים לא שכחו את מוצאם, את ארצם, את בית מקדשם ואת השראת השכינה שהייתה בישראל – יגרום שעם ישראל יחזרו בחזרה. בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו (תהילים קכ"ו, ו').

אם אתם מתאבלים עליה – שישו איתה משוש!

שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן

במדרש איכה (פתיחה ל"ד, וכן הוא בפסיקתא ובפירוש רש"י לירמיהו מ', א') מובא שלאחר שהחריב נבוזרדאן את בית המקדש והגלה את ישראל בשלשלאות של ברזל, היה ירמיהו הנביא הולך ושָׂם ראשו בחבלים, כדי שיסחבו אותו יחד עם שאר העם.

אך נבוזראדן קיבל הוראה מנבוכדנצאר לשמור מכל משמר על נביא היהודים ולהיזהר שלא לפגוע בו, "קָחֶנּוּ וְעֵינֶיךָ שִׂים עָלָיו וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה רָּע, כִּי כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אֵלֶיךָ כֵּן עֲשֵׂה עִמּוֹ" (ירמיה ל"ט, י"ב), ולכן הזדרז נבוזראדן והוריד את הקולר מעל ראשו של ירמיהו. לאחר זמן חזר ירמיהו ושם ראשו בקולר, ושוב היה נבוזראדן מסיר הקולר ממנו, עד שהגיעו עם ישראל לבבל.

כשהגיעו לבבל חשב ירמיהו בלבו ואמר, אם אלך עמהם לבבל - אין מנחם לגלות הנשאר בארץ ישראל, עזב אותם והלך לו לכיוון ארץ ישראל. כשראו כך בני הגולה געו כולם בבכיה, ואמרו: אבינו ירמיה, איך אתה מניחנו כך, וזהו שנאמר "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן' (תהילים קל"ז, א').

ענה ירמיה ואמר להם, מעיד אני עלי שמים וארץ, אלו בכיתם בכייה אחת עד שאתם בציון - לא גליתם, אילו הייתם בוכים לפני ה' יתברך מעט הוא היה מוחל וסולח לכם, לא היה נחרב הבית ולא הייתם גולים לבין האומות, אך לא בכיתם, לא חזרתם בתשובה, נשארתם ללא דמעה, בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ (איכה א', ב').

ואנו נושאים תחינה ותפילה לפני ריבון העולמים, ריבונו של עולם, עם ישראל בוכים ונאנחים ומצפים לישועתך יתברך, גאל נא את עמך ישראל והראנו בישועתך השלימה.

יהי רצון שנזכה כולנו להתאחד באחדות שלימה ונזכה לראות בחיים חיותנו בשמחת ירושלים, וכבר אמרו רבותינו (תענית ל ע"ב) כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה, ה' יתברך יראנו בבניינה בקרוב בקרוב, אמן.