המרשם של האר"י הקדוש, במיוחד לימי הקורונה

נראה לי שהמילים האלה כאילו נכתבו לימים האלה, ימי משבר גם מול הקורונה וגם ביחסים בינינו. השבוע, כמה ימים לפני תשעה באב, ציינו 448 שנים לפטירתו של המקובל רבי יצחק לוריא, המכונה האר"י הקדוש. לא נעסוק כמובן בקבלה ובנושאים המורכבים בהם עסק, אבל הנה הוראה פשוטה שהוא השאיר לנו – תמרור אזהרה מול הפילוג:"קודם תפילת שחרית, יקבל עליו מצוות עשה של 'ואהבת לרעך כמוך', ויכוון לאהוב לכל אחד מישראל כנפשו".

וכך ממשיך האר"י ודורש מאיתנו להרגיש סולידריות, ערבות הדדית ואכפתיות אחד כלפי השני:"ואם איזה חבר חס וחלילה עומד בצרה, או יש לו איזה חולה בביתו או בבניו – ישתתף בצערו, ויתפלל עליו, וכן בכל דבריו ישתתף לכל חבריו".

לזכרו. למעננו.

לצאת מפרופורציות

אנחנו מנסים תמיד להיכנס לפרופורציות. ערב תשעה באב, בעיצומו של משבר הקורונה, העובד הסוציאלי רוני פרינץ כותב שלפעמים צריך לצאת מפרופורציות:

"אני זוכר שבפעם הראשונה שצמתי בתשעה באב ישבתי מותש ליד בית הכנסת, ומתפלל זקן עבר לידי ואמר: 'נו, במחנות היה קשה יותר'. נכון, במחנות היה קשה יותר, אבל היום, עמוק בתוך העבודה הטיפולית, אני יודע שהגישה הזו לא עוזרת. פעמים רבות אנחנו מנסים להחליק דברים, לא לעשות עניין, לקחת הכול בפרופורציות, אבל זה לא נכון – לא תמיד צריך להמעיט בכאב ולמחוק אותו. הנפש היא ייחודית. להשוות את מה שקורה בתוכה פנימה לכל מה שקורה בחוץ – זה למחוק את הייחודיות הזו שבבריאה. זה לא באמת מרפא את הכאב אם מקטינים אותו או לא מכירים בו.

אלה הם ימים של משבר, של עצב אמיתי, של אבלות. צריך לתת מקום לצער, ולא לומר 'יאללה, צא מזה, זה קורה לכולם'. הרי גם כשניגשים למי שיושב שבעה, לא באמת מנחמים אותו. אנחנו לא מסוגלים. אנחנו בעצם פונים למי שמעל לכל פרופורציה ואומרים: מן השמיים תנוחמו".

מה הדבר הגרוע ביותר?

השבוע – 20 שנים לפטירת הרב שלום נח ברזובסקי, המכונה ה"נתיבות שלום". הוא היה אדמו"ר חסידי של חצר קטנה, אבל ספריו הפכו פופולאריים במגזרים רבים. הנה רק כמה משפטים שכתב, לקראת תשעה באב:

• "אנחנו לא מתאבלים על מה שהיה ואיננו, שכן עם ישראל אינו שומר זיכרונות-עבר, אם הם לא קשורים להווה ולעתיד. משמעות האבלות היא אי ההשלמה עם ההווה ורצון לתקנו".
• "יש בחיים שני סוגי בכי – בכי של ייאוש ושבירה ובכי של תקווה. הבכי שלנו על החורבן הוא בכי של תקווה, לא על שחלף אלא על שיהיה".
• "כבר אמר רבי משה מקוברין: הדבר הגרוע ביותר הוא שהאדם משלים עם מצבו".

לזכרו.

לראות את החורבן

ראיתי אתמול בעיניים את תוצאות תשעה באב, בסיור מרתק עם הרצל בן-ארי מהחברה לפיתוח הרובע היהודי. התחנה הראשונה: גל אבנים ענק. אלו הם סלעים שהתנפצו במהלך חורבן בית המקדש, ונותרו כך, כעדות אילמת, עד היום, באזור הכותל הדרומי. הזמן כאילו קפא, ואפשר להביט בהרס ובחורבן בעיניים. ראינו גם עדויות לאש הגדולה שהשתוללה בירושלים אחרי חורבן הבית. ניתן ממש להתבונן באופן מוחשי באפר שחור ובקורות עץ שרופות, בני כאלפיים שנה. אפשר גם לראות בשטח את התקוות שהחורבן יהפוך לבניין. על אחת האבנים העתיקות בכותל הדרומי, חרט אז מישהו בכתב עברי, פסוק מפיו של הנביא ישעיהו: "וּרְאִיתֶם וְשָׂשׂ לִבְּכֶם, וְעַצְמוֹתֵיכֶם כַּדֶּשֶׁא תִפְרַחְנָה". הוא לא זכה לראות את העצמות פורחות שוב.

השרידים האלה חיכו לנו דור אחרי דור, הולכים ומתכסים תחת שכבות. רק כשחזרנו לירושלים, התחילה מדינת ישראל לנהל מפעל ארכיאולוגי אדיר, שחושף עד היום, לאט לאט, את כל העדויות האלה. רק השבוע התגלה בירושלים אוצר חותמות גדול מימי בית המקדש הראשון. אולי יש משהו סמלי בכך ששבנו הביתה, ואנחנו כל הזמן מגלים תמרורים וסימני אזהרה שטמונים עמוק באדמה. לסיום, שאל המדריך: לו יכלו האבנים והאפר לדבר – מה הם היו אומרים לנו?