במקום אֵיְכַה, נשאל אַיֶּכָּה – כך נתחבר לעצמנו ונפעל נכון

חודש אב הוא החודש המציין את חורבנם של שני בתי מקדשנו. החורבן הינו התוצאה הסופית הנראית לעיני בשר ודם, אך שורשיה מצויים כבר בהיכלו של מלך, כפי המימרה המפורסמת המופיעה במסכת סנהדרין דף צ"ו (פרק חלק), "בית שרוף שרפת".

החורבן מגלם את הקלקול הרוחני אשר קדם לו, וכשאנו מציינים את החורבן אנו מציינים גם את שלל התהליכים אשר הובילו להתממשותו.

איך נוצר קלקול רוחני? מה מוביל את האדם להגיע אל זירת החטא ולפגוש בה פנים אל פנים? ומהו סוד התיקון לאותו הקלקול?

על מנת להשיב על שאלות אלו, נייחד במה לשאלה הבאה: מהי השאלה הראשונה שנשאלה בתנ"ך? למי היא הופנתה? ומי שאל אותה?

התשובה נמצאת בבראשית פרק ג' פס' ט': "ויקרא ה' אלוקים אל האדם ויאמר לו אַיֶּכָּה".

אַיֶּכָּה היא השאלה הראשונה שנשאלה בתנ"ך, ע"י הקב"ה, והופנתה אל האדם הראשון מיד לאחר חטאו.

לאחר החטא שמע האדם הראשון כי ה' מחפש אחריו, והוא ואשתו נחבאו. כאשר פגש בו ה' בגן עדן הוא הפנה אליו את שאלת השאלות: אַיֶּכָּה?

ולא את מקומו הפיזי רצה ה' לדעת, כי לא נסתר מעיניו דבר, וחוקר כליות ולב ידע גם את מקומו הרוחני בו היה מונח. אלא שה' שאל זאת על מנת לעורר באדם הראשון את ההתבוננות הפנימית שלו בעצמו.

בשאלה זו ביקש הקב"ה להעלות באדם את המודעות שלו כלפי מצבו הרוחני, כלפי החטא והנפילה הבאה בעקבותיו. להבין עצמו מתוך עצמו, להתחקות אחר הפער שנוצר בין רצונו הפנימי, האמיתי והמהותי - לבין המציאות אותה הביא בפועל על עצמו. בין הרצוי והמצוי החבויים בתוכו, בין האני (החלק המודע שבו) לבין העצמי (החלק הלא מודע שבו).

אַיֶּכָּה היא שאלה המעוררת את האדם לחשיבה פנימית ועמוקה יותר אודות המקום והמיקום שלו בבריאה, ובשורשה מעלה את התהייה - האם אני באמת במקום בו אני רוצה להיות? היא דורשת בדיקה דקדקנית ומהותית בהתייחסותה לשאלה הנוקבת: "היכן אני ביחס לעצמי?".

שאלה זו אכן מעוררת את האדם לתשובה, לשיבה שלו אל עצמו, עצמיותו ומהותו.

היא דורשת בירור מעמיק אודות תפקידו כאן בעולם, וכפי שרש"י מביא, כל שאלת ה"איכה" הייתה בכדי לעוררו לתשובה. נכנס עמו בדברים בצורה עדינה, בכדי לאפשר סוג של הרהור, מחשבה והעמקה אודות המצב אליו הגיע. "יודע היה היכן הוא, אלא ליכנס עמו בדברים, שלא יהא נבהל להשיב (ולומר שלא חטא) אם יענישהו פתאום" (רש"י, שם).

איך נוצר אותו קלקול רוחני?

המצב הטבעי של האדם מכונה "גב אל גב". זהו מצב המאופיין בנשיאת קונפליקטים פנימיים וסתירות לא מיושבות.

כאשר האדם אינו עוסק בעבודה פנימית, הרי שהוא מתנהל מתוך חוסר חיבור שלו אל עצמו, וחי תחת מאבקים פנימיים המתחוללים בנפשו בין הדמות שרצה להיות לבין זו שהוא מגלם בפועל, בין ריצוי עצמי לריצוי חברתי, בין התלות שלו לבין פיתוח עצמאותו, בין התנהלותו באופן טבעי לבין אופן מלאכותי, ועוד כהנה וכהנה סתירות אינסופיות המרחיקות אותו מעצמו.

ככל שהסתירות הללו גדלות, גדל גם הפער, הווה אומר הריחוק שלו מעצמו, והוא מוצא עצמו פועל לפי תבניות חשיבה אוטומטיות, שלעיתים חסרות ריסון עצמי ורחוקות מלסייע לו בדחיית סיפוקיו.

הניתוק והריחוק האלה מובילים  אותו אל אותו "קלקול רוחני", אל אותו החטא המגלם יותר מכל את החטאת מטרתו.

כעת הוא רחוק עשרות מונים מהמטרה שלשמה (לשם מה) הובא לכאן.

אט אט, במסע המכאיב הזה, הוא מוצא עצמו עוסק בשאלה ששאל הקב"ה את האדם הראשון: "אַיֶּכָּה?". היכן אני ביחס לעצמי, איך קרה שכה התרחקתי מעצמי, מרצונותי, ממטרותי שכה חפצתי להשיגן?

ואם הוא לא ישכיל לענות בעצמו לעצמו על השאלות הנוקבות הללו, הרי שהוא גוזר בכך על עצמו לשוב אל זירת החטא ולפוגשה בשנית "פנים מול פנים".

נמצאנו אם כן, שמצבו הטבעי של האדם הוא מצב של הימצאות בחוסר חיבור שלו עם עצמו. חוסר החיבור הזה מונע ממנו לפעול כפי שציפה מעצמו, ומוביל אותו אל מקומות בהם לא חלם להיות, ובאותה מידה מרחיקו מאותם מקומות בהם חלם להיות.

אז מהו סוד התיקון לאותו הקלקול?

אם החטא הינו תוצאה של חוסר חיבור של האדם עם עצמו, הרי שמכלל לאו אנו שומעים הן.

התיקון הוא ביצירת החיבור הזה, ביישוב הקונפליקטים והסתירות הפנימיות, בצמצום הפער שבין האני (החלק המודע שבי) לבין העצמי (החלק הלא מודע שבי).

וכאן נכנסת המודעות.

כאשר אדם מצוי בחיבור שלו אל עצמו, מודע לכוחותיו וליכולותיו ומזהה נכונה את נפילותיו, הוא כשיר לעבודה פנימית הנחוצה לקידום עמדתו וקומתו הרוחנית.

המודעות היא אותו קו המחבר בין ה"אני" ל"עצמי". ככל שזו תגדל – כך יפחתו הסתירות הפנימיות שהוא נושא עמו, ויובהר לו יותר טיבו וערכו בעיניו, מה שיאפשר לו את מיקסום יכולותיו בכל מישור בחייו.

מובן שאין זה אומר שלא ישוב ויחטא, כי "אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז', כ'), אבל זה בהחלט אומר שהוא יבין היכן מעד, ויהיה ער לתהליכים הפנימיים שהובילו אותו לחטוא, מה שימנע ממנו לשוב אל אותה זירה מפוקפקת בשנית.

זה יאפשר לו לשוב אל עצמו, ולאחר מכן לשוב בתשובה מול בוראו.

מודעות דורשת עבודה עצמית כל העת, ואדם החי מתוך מודעות זוכה שלא להכיר מקרוב את זירת החטא ושלא לפוגשה בתדירות גבוהה.

אין זו רשות אלא חובה.

הזוהר הקדוש מביא כי כל מטרת המצוות, בניגוד לקיומו של החטא, היא לאפשר המשכת השפע האלוקי ע"י השכינה. כאשר אדם חי מתוך מודעות, הוא מכוון את מעשיו והנהגותיו גבוה יותר, וממילא משתוקק ביתר שאת לקיום המצוות. הווה אומר, חיבור האדם אל עצמו מוביל גם לחיבור שלו אל עשיית הטוב, אל המצוות, אל קיום של צו אלוקי.

קיום המצוות מאפשר חיבור בין הקב"ה לשכינה הנקראת "כה", שבמהותו מושך את השפע כלפי מטה.

החטאים הנובעים מחוסר חיבור של האדם אל עצמו יוצרים גם פירוד בעולמות העליונים בין הקב"ה לשכינה, ומונעים את המשכת השפע.

אַיֶּכָּה - איה כה? איה היא אותה השכינה? (תקו"ז צד)

כשאין שפע ואנו מתגוללים ברפש החטאים, מצטמצם השפע בעולם, ונוצרת המציאות העגומה של החורבן.

בציפייה לבניין אריאל ולחיבור פנימי ושורשי שעבודת הנפש בצידן.

ענבל אלחייאני M.A. היא מטפלת מוסמכת ב-NLP ודמיון מודרך, כותבת ומרצה בתחום Inbalelhayani@gmail.com