הוריו של פעוט שנשכח ברכב: "הילדים שאלו אותי אם הוא בחיים". ראיון מטלטל

שעת צהרים מאוחרת, דמדומי שקיעה, והנוף הנשקף מחלון ביתם של משפחת שרעבי המתגוררת בחרשה מנפק את אחד המראות הפנורמיים היפים שאפשר לקלוט בארץ. "אם תביט שמאלה", אומר אוריין, אב המשפחה, "תוכל לראות את חופי אשדוד. מבט ימינה יגלה לך את חדרה. ועוד באת ביום שהראות בו אינה מהטובות".

מטרים ספורים לידינו משחק טוהר יוסף (3), ילדם הרביעי של אוריין ואפרת, עם אחיו וחבריו. אוריין ואפרת, שניהם בני 30, הורים לחמישה ילדים. אוריין עוסק בהפקות מוזיקה, תיירות ואירועים, אפרת עובדת כמזכירה בישיבה הסמוכה לביתם, ובחודשים האחרונים, בעקבות מגיפת הקורונה, כפי שקרה לרבים נוספים – גם פרנסתם נפגעה באופן משמעותי.

מראהו של טוהר משחק עם בני משפחתו כלל אינו מובן מאליו, ומשמח באופן מיוחד. לפני כשנתיים, באחד הימים החמים של הקיץ, נותר טוהר לבדו במשך זמן רב ברכבם הלוהט של הוריו, ובזכות שרשרת ניסים גלויים ניצלו חייו ברגע האחרון. לטובת הגברת המודעות לעניין זה, ולמען הצלת חיים נוספים כפשוטו, הסכימו הזוג שרעבי להתראיין בפנים גלויות ולספר את סיפורם האישי, שפחד, שמחה וכאב משמשים בו בערבוביא.

משפחת שרעבי (צילום: מרב ורנר)

לי זה לא יקרה

"לפני שלוש שנים, בקיץ", אומר אוריין, "לא הסתדר לנו לצאת לחופשה, אז בשנה שלאחר מכן יצאנו לחופשה מיוחדת. שכרנו צימר מעולה בצפון משני עד חמישי, וכמה שעות לפני שחזרנו הביתה שמענו שהמשפחה של אשתי מגיעים להתארח ביסוד המעלה, אצל חברים, אז החלטנו לשכור דירה בסמיכות אליהם ולהיות איתם יחד. בשישי בבוקר נסענו לטייל בצפת, ומשם המשכנו ליסוד המעלה. בדרך עצרנו בשוק חקלאים, קנינו פירות, והלכתי לדירה של חמי כדי שיעשר לי אותם, כי הוא מבין יותר ממני בדיני מעשרות. כשהגענו אליהם, אחת הגיסות שלי לקחה את טוהר, שהיה אז בן שנה, ושיחקה איתו.

"היינו צריכים לארגן כמה דברים בדירה ששכרנו" ממשיכה אפרת, "אז השארנו אותו אצל ההורים שלי וחזרנו לדירה. אחרי שעה בערך חזרנו שוב לחנייה של הדירה שההורים שלי היו בה, אחי הגיע פתאום לבקר והפתיע אותנו, ובתוך ההמולה הזו, לפני שחזרנו לדירה שלנו, אחותי שמה את טוהר ברכב שלנו, במושב האחורי, בלי ששמנו לב לכך. לפני שיצאנו לחופשה כיסינו את החלון של המושב האחורי עם חתיכת בד, כדי להגן על טוהר מהשמש. לכן גם לא ראינו אותו אחרי שאחותי החזירה אותו למושב האחורי.

"חזרנו לדירה שלנו, ותוך כדי ההכנות לשבת אמרתי לאוריין: 'איזה כיף שטוהר אצל ההורים שלי ואנחנו יכולים להתארגן בנחת'. אם רק הייתי יודעת אז שהוא כלוא לבד ברכב, ה' ישמור. איזו מחשבה מפחידה. אמרתי לאוריין כמה פעמים להביא את המיחם מהרכב, אבל הוא התעכב שוב ושוב. השבת התקרבה וביקשתי ממנו להזדרז, ואז הוא יצא לרכב כדי להביא את המיחם.

"אני יוצא מהדירה לכיוון הרכב, המיחם היה בתא המטען", אומר אוריין בקול רועד, "ומשום מה מסתכל על כסא הנהג. הקב"ה פשוט הסיט לי את הראש לכיוון כסא הנהג, ופתאום אני רואה את טוהר מעולף על הכסא. מהרגע הזה הכל קרה כל כך מהר. חלקיקי שניות. אני מזנק לעברו, ותוך כדי זה אני לא יודע אם מה שקורה זה אמיתי. אני לא מבין איך זה קרה.

"אני שואל את עצמי מה הוא עושה פה, הוא הרי אמור להיות אצל ההורים של אפרת. לצערנו שמעתי על מקרים של שכחת ילדים בעבר, וכל פעם לא הבנתי איך זה קורה לאנשים. הייתה לי ממש ביקורת על ההורים שזה קרה להם. שאלתי אותם לא פעם ביני לביני: 'איך אתם עושים דבר כזה? איך אפשר לשכוח ילד? את הטלפון שלכם אף פעם לא שכחתם, ואת הילד כן?!'.

"אני נזכר בכל זה ברגעים האלה, וקולט שהפעם זה הגיע אלי. אמרתי לעצמי כל השנים: 'לי זה לא יקרה', אבל זה קרה ובגדול. אני מתקרב אליו במהירות, מסתכל בחלון, וראיתי בעיני ילד מת. שרוף. אני אמנם חצי תימני אבל טוהר יצא לבנבן, ואני רואה איך הלחיים שלו אדומות. צרובות. הוא היה במושב האחורי, אבל איכשהו הגיע לכסא הנהג. וזה, אגב, אחד הניסים הגדולים שקרו כאן. אם הוא היה נשאר במושב האחורי לא הייתי רואה אותו, בגלל הבד אותו הזכרתי מקודם, הבד ששמנו כדי להגן עליו מהחום.

"טוהר הגיע לכסא הנהג כי כנראה הוא ניסה לצאת מהרכב. פתחתי את הדלת, הרמתי אותו, וראיתי שהוא חסר כוחות. מעולף. איך שהרמתי אותו הוא פתח קצת את העיניים, כנראה בגלל ששאף סוף סוף אוויר. ראיתי שהוא מגלגל עיניים, וחשבתי שיש לו פגיעה מוחית. בחום כזה, בשילוב של חוסר חמצן, תאים במוח יכולים להישרף".

פתאום פרצתי בבכי

"הוצאתי את טוהר מהרכב, הרמתי את הפנים וראיתי את אפרת מולי. איך שראיתי את טוהר ברכב התחלתי לצרוח, אפרת שמעה אותי ורצה החוצה. אני מסתכל עליה, ורואה שהפנים שלה פשוט נתקעו מולי. כאילו היא קופאת. ברוך ה' פעלתי כמו שצריך, ומיד רצתי איתו לאמבטיה. אני לא גיבור גדול, אבל כמה חודשים לפני שזה קרה הייתי בסעודת הודיה שנערכה לכבוד נס שקרה לילדה שאנחנו מכירים, ואבא שלה אמר שבזמן אמת הוא טיפל בה כאילו היא ילדה שהוא לא מכיר. אפס רגש. רק שכל.

"ידעתי שהדבר הכי חשוב עכשיו זה לקרר אותו אז רצתי איתו לאמבטיה, ושפכתי עליו מים קרים. אני מחזיק אותו, מנסה לעורר אותו, אבל רואה שהראש שלו נופל שוב ושוב. אני קולט שהמצב לא טוב. כל הדרך מהרכב לאמבטיה אני צועק: 'ה', ה', תציל אותו'. בחיים לא התפללתי ככה מהלב. לא לפני ולא אחרי.

"אלה היו הרגעים הקשים בחיינו", אומרת אפרת. "אנחנו עומדים מהצד, ולא יודעים מה לעשות. הילדים שאלו אותי אם הוא בחיים, ואמרתי להם שאני לא יודעת. רציתי להתקשר למד"א, אבל מהלחץ לא זכרתי את המספר. התקשרתי לאבא שלי, והוא שעט לעברנו ובדרך הזמין כוחות הצלה. יש דבר שנקרא 'נוהל שכחת ילדים ברכב'. כשדבר כזה קורה לפעמים גם מעלים מסוק לאוויר, ובמקרה שלנו העלו. תוך זמן קצר גם הגיעו משטרות. במקרים כאלה גם חוקרים את ההורים, וזה מאוד לא פשוט. בסופו של דבר באמת חקרו אותנו בתחנת ראש פינה, ביום ראשון הסמוך לכל הסיפור.

"לקח לטוהר שתי דקות בערך להתעורר מהעילפון", מספר אוריין, "וזה היה אושר מטורף כשראינו אותו חוזר לעצמו. תוך כמה דקות הגיע כונן של מד"א, בדק אותו, אמר שהכל בסדר וביטל את המסוק. ברגע הזה, כשהבנתי שברוך ה' הוא יחיה, פרצתי בבכי חסר מעצורים. זו הייתה הצפה של רגשות, שבמובנים מסוימים עדיין לא הסתיימה. אין לי ספק שאני סובל מפוסט טראומה. גם היום, כשאני מביא אותו בבוקר לגן, אני מחבק אותו, נפרד ממנו ואז נוסע לעבודה. כשאני חוזר בסוף היום לרכב הלוהט כל גוף שלי בסטרס. עולים לי זכרונות מאותו יום שישי ששינה את חיינו.

"בכל אופן, העניינים קצת נרגעו, טוהר חזר לעצמו יותר ויותר, וחצי שעה לפני שבת יצאנו אני והוא באמבולנס לכיוון בית החולים בצפת. הפעמים היחידות בחיי שנסעתי בהן בשבת היו כשהוא נולד ובמקרה הזה. שתי הפעמים הללו היו באמבולנס. בבית החולים עשו לו בדיקות, הכניסו לו עירוי נוזלים, והמצב ברוך ה' המשיך להשתפר. הרופאים אמרו שקרו לנו כאן כמה ניסים עצומים. למשל, אם זה היה קורה בשעות חמות יותר של היום, נניח שעתיים קודם, או שהוא היה נשאר שם עוד כמה דקות, טוהר לא היה שורד את זה.

"בדרך לבית החולים שאלתי את הרב שלי אם אוכל לחזור בשבת בבוקר עם הנהג הגוי שמסיע את האחיות, והוא התיר לי. ידעתי שטוהר צריך את אמא שלו, ואמא שלו צריכה אותו. הנהג הבין את המצב, והסיע אותי עד לבית ששכרנו. לקחתי ממנו כרטיס ביקור, ובמוצאי שבת התקשרתי להודות לו. הוא היה כל כך רגיש לסיטואציה, והייתי ממש אסיר תודה. חזרתי עם טוהר למשפחה, והרגשות הציפו את כולנו. זה משהו שלעולם לא נשכח".

צדקה תציל ממוות

"מה שאוריין סיפר זה עיקר הסיפור, אבל קרו עוד כמה דברים מעניינים סביב המקרה. באותו יום שישי, כשהיינו בצפת, נכנסתי לקנות שמלה לשבת, ובכניסה לחנות עמד אדם שחילק קונטרסים של הצדיק מיבנאל וחיכה לצדקה. אוריין בדרך כלל לא נותן צדקה לאנשים שהוא לא מכיר, אבל באותו יום ביקשתי ממנו לתת. הוא פתח את הארנק, נתן מטבע לשלושת הגדולים שלנו, ולטוהר, שהיה כאמור בן שנה, באופן טבעי הוא לא נתן.

"אותו בחור נתן לאוריין קונטרס, ואוריין לקח ושם בכיס. כשהגענו לדירה אוריין הניח את הקונטרס איפשהו, ושכחנו ממנו. למחרת בבוקר, אני מרימה את הספרון שקיבלנו, רואה שהכותרת שלו היא 'רפואה שלמה', ופשוט לא מאמינה. כל החוברת מדברת על אנשים שמגיעים לבית חולים, ומלאה בחיזוקים לשעות קשות כאלה. הרב כותב שם שאם אדם הגיע לבית החולים אז כנראה שיש לו מה לתקן שם, שיבטח בה', מדבר על 'צדקה תציל ממוות', וכו'. פשוט היינו בהלם.

"שבועיים לאחר המקרה", ממשיכה אפרת, "עשינו סעודת הודיה ענקית אצלנו בבית. בתקופה ההיא היינו מחושבים על כל שקל שהוצאנו, אבל בכל מה שקשור לסעודת ההודיה לא חסכנו. הגיעו למעלה מ-150 איש, והוצאנו למעלה מ-7,000 שקל. האירוע היה מאוד מרגש. הרגשנו צורך כל כך גדול להודות לריבונו של עולם, וזכינו להוציא זאת מן הכוח אל הפועל.

"מאז מה שקרה לנו, חשוב לי לומר לכל מי שמסיע ילדים – אל תגידו 'לי זה לא יקרה'. זה יכול לקרות לאנשים הכי אחראיים בעולם. תעשו כל מה שאתה יכולים כדי להיות בטוחים שלא שכחתם אף ילד ברכב. אני לא מאחלת לאף אחד לחוות את מה שעבר עלינו. מדובר כאן בחיי אדם, לעתים כאלה שאנחנו הכי אוהבים בעולם".