דבורי וקשטוק על המקרים שבהם ייעוץ נישואין רגיל פשוט אינו מספיק

השבוע נחגוג את ט"ו באב.

כל שנה מחדש אני מעלה פוסטים בנושא, הן מהמקום של מציאת הזוגיות והן מהמקום של זוגיות בפועל.

כמה שאכתוב בנושא הזה, אני מרגישה שעוד לא כיסיתי 5% ממה שצריך להיאמר ולהגיע לידיעת הציבור. מרגישה שיותר מידי עניינים קריטיים לא מדוברים, ולכן גם לא ידועים, ואני מוצאת את עצמי לא אחת אומרת אותן באופן אישי לנשים שבאות אלי לאבחון.

היום אני רוצה לדבר על אותן נשים יקרות ואהובות שמגיעות אלי בתחושה שהן נכשלו, שהן לא זכאיות לתואר רעיה, בת זוג, אישה טובה.

הן מספרות כמה הן ניסו, הלכו לייעוץ נישואין עם או בלי הבעל, נרשמו לסדנאות העשרה בזוגיות, פנו לקבל עצות מרבניות ומנשים העוסקות בתחום.

ורק אצלן כלום לא עובד!

בטח יש להן בעיה.

זה בגללן.

הן אשמות!

ואז אני מתחילה לחקור, שהרי זו העבודה שלי.

מתי הכל התחיל, מה הן עשו, מה הייתה התגובה שממול, איך היו שנות הנישואים הראשונות, מה קרה בהמשך.

אני מחפשת להבין את האישיות של היושבת מולי, את בעלה, ואת הקשר שהם יצרו (חובה לאיש מקצוע לזכור תמיד את הצד שנעדר מהפגישה ולתת לו מקום!).

לפעמים אני מצליחה לקלוע מיד. לפעמים אורך לי יותר זמן. לפעמים אני מבינה שהמורכבות היא בגלל ההיסטוריה האישית של האישה או של הבעל.

לכל אחת מהן יש פתרון אחר.

כשאני מזהה שהקושי הוא מורכבות מסוג מסוים מאד של האישה או של בן הזוג, ואני מבקשת רגע לצייר את התמונה הזוגית כפי שאני מבינה אותה. פעמים רבות התגובה היא הלם: "איך את יודעת בדיוק, אבל בדיוק, מה אני עוברת???".

ואחר כך הקלה מטורפת.

סוף סוף הן לא לבד. הן לא משוגעות. הן לא מדמיינות. הן לא כשלו בנישואיהן, הן לא נשים רעות.

והן לא סתם חסרות אונים. ולא פלא שאף יועץ נישואין "רגיל" לא הצליח לסייע להן עד כה.

הן נמצאות בזוגיות מורכבת.

לעיתים הן הצד ה"מורכב". לפעמים הצד השני.

המטרה היא להבין למה הזוגיות הזו לא ממלאת את הלב ואת הנשמה, ולא, חלילה, כדי להאשים אף אחד!

נתחיל מהתחלה: הדבר שגורם הכי הרבה אושר (אחרי הולדת הילדים) מביא באותה המידה לאותה כמות של כאב וצער.

בואו נודה בזה: יש אנשים שהזוגיות נותנת להם כוח, היא העוגן בחייהם. לא משנה מה קורה בתחומים האחרים בחייהם – יש להם "בית", במובן הרגשי, להיכנס אליו, להניח את הראש ולנשום.

בית ללב, בית לכל קשת הרגשות.

הן טובות כמו שהן. אהובות כמו שהן.

זה לא שאין "תקלים", זה לא שהכל כל הזמן ורוד, זה לא שאין ויכוחים ואי הסכמות ו"אמא שלך", ו"בגללך". בטח שיש.

אבל זה המעט. הרוב רגוע, יציב, חזק וטוב.

יש שם אהבה בכל המובנים: אהבה רגשית, אהבה פיזית. אכפתיות, דאגה, אמפתיה, הכלה, סבלנות, קבלה.

זוהי זוגיות במיטבה.

ויש אנשים, יותר מידי כאלו, שהזוגיות נוטלת מהם כוח. היא המקום השברירי בחייהם, שהם מחזיקים בכוח שלא יתפרק לגמרי. לא משנה מה קורה בתחומים אחרים בחייהם, הזוגיות היא לא כתובת להניח בה את הראש, לשתף, לקבל גב או טישו למחות את הדמעות של הלב.

שם יש דאגה, אבל אחרת.

דאגה שלא יהיה שוב פיצוץ, דאגה שהוא לא יעשה בושות, דאגה שהוא לא יתפרץ שוב, דאגה שאותה אישה תוכל להגיד את מה שיש על הלב מבלי שהוא יחשוב שהיא מאשימה אותו ובמקום להקשיב הוא יתקיף ויגיד כמה היא אף פעם לא מרוצה מכלום, ואיזו טיפשה היא.

יש קבלה של האחרים. אחרים תמיד בסדר, אבל בבית, היא תמיד לא בסדר.

יש סבלנות כשמדובר בעניינים שמחוץ לבית שבהם יש מחיאות כפיים וכבוד, ודיבורים על "איזה מדהים הוא". בבית, כידוע, יש הרבה פחות מחיאות כפיים, ויש דברים, בואו נודה בזה, שהם מינימום הכרחי לשותפות בנישואים ואי אפשר ולא נכון לצפות למחיאות כפיים עליהם כל יום.

יש אכזבה, וכאב. הו, כמה כאב.

ובדידות

איומה.

יותר גרוע מאשר להיות לבד, כשנמצאים ב-2 ומרגישים לבד.

(מובן שהפעם אני נותנת דוגמאות כאילו הוא ה"רע" והיא ה"טובה". חשוב להבין שאין פה טוב או רע, ופעמים רבות דווקא הצד המורכב הוא זה של האישה).

יש פעמים שאכן, פירוק הבית מאפשר הקמה של בית חדש, טוב הרבה יותר, וראיתי בעיני כמה וכמה כאלו, שהחזירו לי את האמונה שאפשר לבנות בית שני או שלישי וסוף סוף להגיע אל המנוחה ואל הנחלה הזוגית.

לפעמים לא.

לפעמים גם בית שני ושלישי לא יועילו.

כי צריך לשקם הריסות ולהגיע מאפשרים ופתוחים לקשר חדש, ורובנו לא עושם את זה. רובנו קופצים לידיים הבאות שמוכנות לחבק, מבלי לוודא שהגענו מוכנים גם למקומות בהם לא יהיו רק חיבוקים. אבל זה כבר לפוסט אחר.

היום אני רוצה לכתוב קצת על זוגיות מורכבת. דווקא לכבוד ט"ו באב.

כי כשיודעים איפה הבעיה – אפשר לחפש את הדרך לפתור אותה.

וכשבן זוג עם מורכבות יודע לבוא ולהגיד "אני צריך עזרה, כי אני מבין שאת סובלת בגלל קושי שיש לי" - זו בעיני אהבה.

יש הרבה מאד סוגי קשיים שגורמים לכאב בלתי נסבל ולזוגיות מורכבת. מובן שישנם ה"קשיים" הרגילים, כמו אלו שבאים אל תוך הקשר עם פגיעות מהעבר, קשיים בבית, ילדות עשוקה, חרמות שעברו ופגעו בביטחון, מצוקות וזיכרונות כואבים, שיש לכולנו.

הפעם אני מתמקדת במורכבות אחרת, כזו שהיא פעמים רבות מולדת או תוצאה של טריגר משמעותי שהביא להתפרצות. אני מעלה כאן רשימה חלקית בלבד:

בני זוג עם הפרעות אישיות לסוגיהם השונים והרבים, כמו הפרעת אישיות גבולית ונרקסיזם.

בני זוג עם הפרעות נפשיות, כגון: OCD, פרנויה, מאניה-דפרסיה וסכיזופרניה.

בני זוג לאנשים עם הפרעת קשב וריכוז (מאובחן או לא מאובחן) שמסרבים לקבל טיפול תרופתי ו/או סיוע התנהגותי מתאים.

בני זוג לאנשים עם הפרעות תקשורת על הרצף (ASD).

ועוד.

המשותף להם: אלו מורכבויות שיש להן השלכה מידית על חיי הנישואים, ואם הם מתכחשים למורכבות שלהם ו/או לא מוכנים לקבל עזרה, נשותיהם כלואות בתוך מציאות בלתי אפשרית.

המצב הזה מביא רבות מהן לדיכאון, לחוסר תפקוד או לתפקוד לקוי, לאיבוד האמון והאמונה בעצמן ובאחרים, לתסכול ולייאוש, לשנאה עצמית ולחרדות.

רבות מהן מפתחות מחלות אוטואימוניות (מחלות שתוקפות את מערכת החיסון של הגוף), כגון: פיברומיאלגיה, דלקות שונות בגוף ועוד.

זו הדרך שלהן לצעוק לעזרה. אבל לרוב הזעקה הזו לא נשמעת, כי "הם נראים בסדר" ו"בעלך ממש מקסים!".

ובני הזוג שלהם לא מבינים למה. למה האישה שלהם לא מרוצה, לא שמחה.

שיהיה ברור 1: אף אחד לא בחר להיוולד עם אחד מהקשיים האלו! אף אחד לא! הם לא אשמים בעובדה שזה המסע שהקב"ה בחר עבורם. הם לא עושים שום דבר בכוונה.

ושיהיה ברור 2: המורכבות, המחלה, ההפרעה, זה לא האדם! זה חלק ממנו, שיש לו השפעה והשלכות על האנשים הקרובים ולכן אי אפשר ולא נכון להתעלם מזה.

יחד עם זה, גם בני ובנות הזוג לא אשמים בכך, והסבל שלהם, לעיתים, בלתי נראה ובלתי נספר, בניגוד למחלה פיזית, שאז כולם מתעוררים לעזור.

אני פוגשת את הנשים האלו (כאמור, יש גם גברים, אבל קהל הלקוחות שלי ברובו הוא נשי ולכן אני מתמקדת בו), שנשואות לבעלים כאלו.

יש דברים שאי אפשר היה לצפות אותם מראש, בדיוק כמו שאף אישה לא יכולה לצפות שהיא תפתח דיכאון אחרי לידה, משום שהיא עדיין לא ילדה. ואף גבר בן 40 לא יכול היה לצפות שיאבחנו אותו עם ASD כשהיה קטן ובקושי היה לזה שם.

אבל זו תופעה שהולכת וגדלה.

גם סוגי ההפרעות, המחלות הנפשיות והמורכבויות, וגם חוסר המוכנות להיות בקשר זוגי בכל מחיר.

פעם אישה התחתנה ולא הייתה לה שום אפשרות אחרת. גירושין היו נדירים כל כך, שאף אישה לא רצתה ללכת עם הכתם הנוראי הזה. היה עדיף להישאר בזוגיות גרועה ו"לשחק אותה". היום, גירושין הם אפשרות ריאלית ומעשית.

ולגבי דרכי הטיפול: אני מניחה שפעם מורכבויות אלו טופלו בדרכים שונות, כמו הוצאת כישופים למיניהם או קמעות, או שהיו כאלו שנזנחו ואנשי העיר היו מדברים עליהם כעל "המשוגע של העיר", או "ההוא מהקומה השלישית".

ידוע גם על סיפורים קורעי לב, על אנשים עם הפרעות שונות שלא היה להן שם בזמנו, שהוסתרו בתוך הבתים במשך עשרות שנים(!!!), בדיוק כמו שפעם הסתירו את ילדי תסמונת הדאון המקסימים, בזמן שהיום ברור לגמרי שהם ראויים לחיים כמו כולם.

חלק מהם הצליחו להתמודד עם הקושי על ידי משטר נוקשה של פעם, בו הכל היה ברור יותר, היתה משמעת חזקה והורים שידעו גם להשתמש במקל ובחגורה (חלילה מלחשוב שזו הדרך הנכונה!), ש"השתיקו" את ההשלכות של המורכבויות האלו.

היום אנחנו בדור אחר, עם בעיות והפרעות שלא היו מעולם, ויחד עם זה, עם כלים טובים ודרכים חדשות לסייע.

הפעם אני רוצה לדבר על אלו שנמצאות בתוך קשר כזה בכלל, ועל אלו שפונות לקבל עזרה בייעוץ נישואים רגיל, או בסדנאות לזוגיות "רגילה".

יקרות,

זו לא הכתובת שלכן!

העצות שטובות לזוגיות רגילה אינן מתאימות לזוגיות מורכבת.

בדיוק כמו שעצות כגון "לכבד את הבעל" לאישה שחיה בתוך קשר אלים עשויות להביא אותה לחיים תחת שליטה ואיומים בלתי אפשריים ואלימות בכל הרמות!

צריך להבין שכמו שטיפול בכאב ראש רגיל אינו כמו טיפול במיגרנה או בטיפול בכאב ראש שהוא תוצאה של מחלה כרונית, כך גם הטיפול באישה שנמצאת בתוך נישואים מורכבים אינו כמו טיפול באישה בנישואים רגילים.

הדרך היא אחרת, שונה. הגישה שונה במהותה.

ההתמקדות בעבודה על זוגיות בקשר מורכב, בייחוד כשבן הזוג מסרב לקבל טיפול מתאים, היא בעיקר על הצד שנשוי למורכבות, כדי שתוכל לבנות את עולמה גם ללא השיתוף והשותפות של בן הזוג.

בדיוק הערב יצא לי לראות כתבה על לינוי בר גפן, עיתונאית ותיקה, שהייתה בזוגיות טובה 3 שנים, ובסוף הריונה הראשון – בן זוגה קיבל אירוע מוחי, ומאז כבר 6 שנים שהיא מטפלת בו, והוא סיעודי לגמרי. חשבתי עליה, על עולמה שקרס, על החלומות שכבר לא יתגשמו, על אהבה גדולה שנגדעה במחי רגע אחד. אף אחד לא יכול היה לצפות את האירוע הנורא הזה.

חשבתי על זה, שכמה שנרצה להימנע מלהיכנס לקשר "מורכב" – אם זה מה שנגזר עלינו – לא נוכל לברוח לשומקום.

יש מי שהמורכבות שלו תהיה נפשית, ויש מי שפיזית.

יש מי שהמורכבות הייתה מוסתרת אצלו, ויש מי שהיא הגיעה אליו בהפתעה.

יש מי שחייה התנהלו על מי מנוחות, וביום בהיר היכה הרעם, ויש מי שמהרגע הראשון לא נהנתה ממי מנוחות.

המטרה של טיפול במקרים אלו (בצד שמתמודד עם בן זוג עם מורכבות) היא: לקבל את המציאות באמונה וביטחון שכך ה' בחר עבורנו, לבחור לחיות את החיים במיטבם גם אם חלק מהחלומות לעולם לא יתגשמו, להתמקד בחלקים הטובים האחרים שחייה יכולים להתברך בהם, לבנות את עצמה מבפנים ללא תלות רגשית בבן הזוג, כך שמצב הרוח והשאיפה לחיים לא תלויים בצד השני, למצוא את הדרך המתאימה לגייס את בן הזוג לעזור לעצמו, וכל אחד במה שהוא זקוק לו: טיפול תרופתי, פיזי, רגשי או נפשי, על מנת להקל על כולם. וכמובן, במקרים מסוימים, ועל פי שאלת רב ועצת חכם, יש לפרק את הקשר.

כן, זה מורכב.

מאד.

האבחון הוא רק השלב הראשון, אבל הוא מפתח למציאת הטיפול הנכון.

אני מאמינה בכל לבי שאדם לא יכול לברוח מגורלו.

וגורל, בעיני, זה המסע אליו הוא נולד.

הוא יכול לבחור את הדרך איתה הוא יתמודד במסע הזה, באלו אנשים הוא ייעזר ואיך הוא יגדל בזכות המהמורות.

אם זה השיעור שלך, תלמדי אותו הכי טוב שאת יכולה.

והנה, זה הצעד הראשון שלך להפוך את ט"ו באב ליום שמחה.

במאמר הזה רק נגעתי בקצה קצהו של נושא גדול ו... איך לא, מורכב. ואני מבטיחה בלי נדר להמשיך ולכתוב עוד בנושא.

איתך, גם בחלקים המורכבים של החיים.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.