ראול ולנברג: סיפורו של המלאך מבודפשט

ביום השואה, כשמציינים את העלטה שירדה על אירופה, את הברבריות שכיסתה עמים המתיימרים לתרבות, ואת הרוע האנושי שפרץ כל גבול, כדאי לעצור ולציין גם את נקודות את האור. את אלה ששמרו על אנושיות למרות הכל, את המלאכים שסיכנו את חייהם כדי להציל אחרים. מבין כולם, מעטים הצילו רבים כל כך כמו ראול ולנברג – או שילמו מחיר כה גבוה על מעשיהם.

ראול ולנברג היה איש שיווק שבדי שמאס בעבודתו לקראת סוף מלחמת העולם השנייה. הוא הרגיש שהוא עוסק בדברים בנאליים בעוד העולם סוער סביב שבדיה הניטרלית. והוא רצה לעזור לקורבנות הנאצים. במאי 1944 הגיעה ההזדמנות לה ציפה. שותפו לעסקים, יהודי שנמלט מהונגריה, הציע את ולנברג לשליחות דיפלומטית בהונגריה, שנכבשה על ידי הנאצים. השבדים התבקשו באותה תקופה על ידי ארצות הברית לתגבר את הצוות הדיפלומטי בשבדיה ולנסות לפעול למען הצלת היהודים. ולנברג, טען שותפו לאוור, היה המועמד האידיאלי: הוא שלט בשפות רבות, היה מבריק ויצירתי, וידע לשמור על קור רוח בשעת משבר.

על אף שהנאצים כבשו את הונגריה רק במרץ 1944, הם ניגשו במרץ רב למשימת חיסול הקהילה היהודית. במאי החל שילוחם של היהודים אל מחנות השמדה, וכשהגיע ולנברג לבודפשט ביולי הושמדו כבר 400,000 מיהודי הונגריה. האיש שניצח על פרויקט השמדת יהודי הונגריה נושא שם ידוע לשמצה: אדולף אייכמן.

אבל אייכמן לא היה הזר היחיד שהגיע לבודפשט. ביולי, כאמור, הגיע ולנברג, שהציב עצמו מיד כארכי-יריב לפקיד הנאצי צמא הדם. ראול ולנברג לא גדל במשרד החוץ ולא התעניין בפרוטוקולים דיפלומטיים. הוא מצא בבודפשט גטו שבו 200,000 יהודי אחוזי ייאוש כבד, ונחלץ מיד לעזרה. 

פר אנגר, עוזרו של ראול ולנברג, מספר על ולנברג:

עוד לפני הגעתו של ולנברג, השגרירות השבדית החלה להנפיק מעין תעודות חסות ליהודים: תעודות שהיו נטולות תוקף אמיתי אבל נראו רשמיות להפליא, וכללו הצהרה שנושא התעודה רשאי להיכנס להונגריה. ולנברג שכלל את השיטה. הוא עיצב את המסמך כך שייראה רשמי ומחייב יותר, והתחיל להפיץ את 'דרכוני ולנברג', כפי שנודעו עד מהרה, בקרב יהודי הגטו.

המפלגה הנאצית ההונגרית שהחזיקה רשמית בשלטון הביעה עד מהרה התנגדות. הציר השבדי החדש היה שאפתן מידי: הם התירו לו להנפיק 1000 דרכונים, אבל הוא לא הסתפק בכך והמשיך ללחוץ עד שקיבל היתר להנפיק 4500 דרכונים. אבל גם זה לא סיפק אותו: בסתר, הוא הנפיק יותר מפי שלושה דרכונים. בניסיון להציל חיים, כל מעשה מרמה היה כשר בעיניו. "הוא הדהים אותנו בשיטותיו הבלתי-מקובלות", הודה עוזרו, פר אנגר, "אבל עד מהרה התברר שזו הייתה הגישה הנכונה".

הצלה בכל מקום

באוקטובר 1944 תפסו מאמצי השמדת היהודים בהונגריה תאוצה. הצבא האדום התקרב לאט אבל בטוח להונגריה, והגרמנים ידעו שימיהם ספורים. הם רצו, לכל הפחות, להשלים את הפתרון הסופי. ולנברג נזעק לפעולה. הוא החל להקים את ה'בתים השבדיים', שוכר בנייני ותולה עליהם שדל שבדי וכרזות נוסח 'הספרייה השבדית' שיסמנו אותם כטריטוריה ניטרלית של שבדיה. בבתים אלה יכלו היהודים למצוא מפלט: בגלל עיקרון החסינות הדיפלומטית, הנאצים לא יכלו להיכנס אליהם בלי רשות מהשגירות השבדית. כ-15,000 מצאו מחסה בבניינים הללו.

דיפלומטים אחרים בהונגריה למדו מולנברג וניסו לחקות את דרכי הפעולה שלו, אבל אף אחד לא השתווה לו בדבקות במטרה. כשהממשלה הודיעה שהדרכונים השבדים לא תקפים עוד, למשל, הוא פתח בקמפיין שכנוע של מקורבים לשר החוץ כדי שהדרכונים יוכרזו שוב כתקפים. ואפילו כשיהודים כבר נלכדו על ידי הנאצים, הוא לא התייאש. מספרת אגנס מנדל אדצ'י, שנמנתה על צוות עוזריו היהודים: "ראול הלך אחרי המגורשים (לאושוויץ) עד הגבול האוסטרי. פעם אחת עוזרו, פר אנגר, היה אתו ולראול היה ביד ספר שחור גדול. בדרך לתחנת הרכבת הוא עצר והתחיל לצרוח על הנאצים בגרמנית, הוא דיבר גרמנית מושלמת... 'איך אתם מעזים לקחת את האנשים שלנו, הם כולם נמצאים תחת חסותי' ואז הוא צעק לעבר המגורשים: 'כל האנשים שמחזיקים במסמכים שהנפקתי שיסתובבו.' בין המגורשות הייתה אחת מחברותי הטובות. היא חשבה – מה כבר יכול להיות? הם הרי יהרגו אותנו בכל מקרה".

החברה החליטה להסתובב, על אף שלא היה ברשותה שום מסמך. אימה ואחותה עשו כמוה. ולנברג הורה להם לעלות על המשאית. אז הוא פתח את הספר והתחיל לקרא שמות בקצב של מכונת ירייה.

"האנשים תפסו את הרעיון", אומרת אגנס. "אלו שעוד יכלו ללכת, הלכו אל המשאית, בין אם השם שלהם נקרא ובין אם לא. הוא החזיר איתו לבודפשט אלף איש, אל הבתים המוגנים. בדרך חזרה פר אנגר שאל אותו: "ראול, לא ידעתי שיש לנו ספר עם כל השמות. מתי עשית את זה?" וראול התחיל לצחוק בהיסטריה ואמר: "כשאני אעשה את זה, אני אראה לך", "והוא פתח את הספר השחור ולא היה שם אפילו שם אחד. שום דבר".

עדותה של הניצולה ורה גודקין:

יהודים שהועלו על רכבות חשבו שגורלם נחתם, אבל ולנברג חשב אחרת. הוא ניצל את בורותם של הגרמנים בשפה ההונגרית כדי לאסוף מסמכים בהונגרית – פוליסות ביטוח, רישיונות נהיגה, ודרכוני חסות שפרטיהם טרם מולאו – ולהגיע אל תחנות הרכבת. שם הוא היה עולה על הפסים, קורא לאנשים ומכריז 'שיש לו את המסמכים שהם שכחו לקחת'. כשאנשים טענו לבעלות על המסמכים הנותנים להם חסות, הגרמנים השתכנעו. לקרוא את המסמכים הם לא ידעו, ולנברג ידע להתנהל בסמכותיות שגרמה אפילו לו לגרמנים לנהוג בו יראת כבוד. גם כשטיפס לתוך קרונות רכבות הגירוש כדי להעניק דרכוני חסות לנוסעים, לא העזו לירות בו.

כשרצו הגרמנים לחסל יהודים במהירות, הם לא טרחו לחכות לרכבות, אלא לקחו אותם לנהר הדנובה. הם נהגו לקשור כל שלושה יהודים יחד ולירות בקשור האמצעי, כך שכל השלושה נפלו לנהר הקפוא למחצה.

ביום השלישי לטבע הדנובה הגיע ולנברג למקום עם צוות עוזרים מהשגרירות. הגרמנים כבר הסתלקו משם והנהר היה מלא באנשים ירויים. אבל ראול לא הרים ידיים. "מי יודע לשחות היטב?" שאל. אגנס, עוזרתו היהודית, ועוד שלושה גברים, הצהירו שהם שוחים היטב. ולנברג הוביל אותם לגדה השנייה, הרחק מעיני המשטרה ההונגרית. ארבעת העוזרים נכנסו למים הקפואים והחלו למשות אנשים החוצה. ולנברג הזמין בינתיים רכבים עם צוות רפואי שימתינו לניצולים שחולצו, המומים ורועדים מקור. חמישים איש ניצלו כך, ממש ברגע האחרון.

קץ המלחמה וקץ החירות

ולנברג הציל כ-20,000 יהודים דרך הדרכונים, בתי המחסה ופעילויות ההצלה השונות שלו, אבל הוא הציל כמעט פי ארבעה יהודים בסוף המלחמה. בינואר 1945, גם אדולף אייכמן נאלץ להודות שלא נותר לו מספיק זמן כדי להוביל את שארית היהודים לאושוויץ לפני שגרמניה תיאלץ להיכנע. הוא תכנן, לפיכך, לערוך טבח בגטו הגדול של בודפשט. לגודל הנס,  ולנברג שמע על התוכנית בזמן – ובלם את אייכמן שוב. הוא פנה אל מפקד החיילות הגרמניים בהונגריה, גנרל אוגוסט שמידטובר, והזהיר אותו שאם יבצע טבח ביהודים הוא יראה בו אחראי לכך וידאג אישית שיתלו אותו כפושע מלחמה. שמידטובר ידע שהתבוסה קרובה, והיטה אוזן. הוא התערב ומנע את ביצוע הטבח.

ראול ולנברג

יומיים לאחר מכן נכנסו החיילות הרוסים לבודפשט. ליהודים ששרדו הם הביאו תקווה והצלה, אבל לולנברג הם הביאו את קץ החירות. הרוסים ביקשו ממנו להתלוות אליהם למטה הרוסי הראשי בדברקן. ולנברג ונהגו יצאו לשם, מלווים במשמר רוסי. איש מהם לא נראה שוב. האחרונים שראו אותו היו ידידיו בבתים השבדים המוגנים, שם עצר בדרכו לדרבקן כדי להיפרד מחבריו. "איני יודע אם אני הולך עם הרוסים כאורח או כאסיר", אמר, אבל גם הביע תקווה שיחזור עד מהרה לבודפשט – תקווה שלא התגשמה.

שבעים שנה אחרי, ועדיין איש אינו יודע מה עלה בגורלו של ראול ולנברג. חקירות בינלאומיות ארוכות וועדות חקירה העלו חרס. הרוסים התעקשו שולנברג נפטר בכלא רוסי ב-1947, אבל עדויות הצטברו מאנשים שפגשו אותו בכלא גם שנים לאחר מכן. נראה שהסובייטים חשדו בו בריגול ואסרו אותו בשל כך, אך לא ברור מתי מת בכלא, ובאלה נסיבות. עד היום, סופו של ולנברג נותר תעלומה.

ראול ולנברג הוא היום סמל להומניזם ברחבי העולם, ושמו מונצח באינספור מקומות, מוסדות ועיטורים. אבל המורשת האמיתית שלו היא אותם מאה אלף חיים יהודיים שחטף ממלתעות המוות ונשא אל חוף מבטחים. "לעולם לא אוכל לחזור לשבדיה בלי לדעת בתוכי שעשיתי כל מה שאדם יכול כדי להציל יהודים רבים ככל האפשר", כתב ולנברג בזמן שהותו בהונגריה. הוא לעולם לא שב לשבדיה – אבל הוא גם ללא ספק ידע, בתוך תוכו, שעשה כל מה שרק היה אפשר.