ידידיה מאיר: גורו לכם, הסדר החדש של הצעירים עומד לשטוף את הארץ

1. ביום חמישי שעבר עמדתי בכיכר פריז בירושלים, בשיא ההפגנה הסוערת נגד ראש הממשלה, ונזכרתי בדברים שאמר ר' לוי יצחק מברדיצ'ב על שבת חזון. הוא חידש שהמילה "חזון", שמזוהה אצלנו עם השבת העצובה ביותר בשנה, השבת שלפני תשעה באב, גונזת בתוכה נחמה גדולה: "'חזון' מלשון ראייה, שהקב"ה מראה לנו את הטובה העתידה לבוא עלינו", הוא אמר בדרשה שנשא בשבת חזון, והסביר שבשבת הזאת מראים לאדם את הטובה שעתידה לבוא. "הקב"ה הכין לנו מקדשנו, אלא שעדיין לא נתנוֹ לנו. ובכל שנה בשבת חזון הוא קורא לנו ומראה לנו: חזו וראו נא את הבית השלישי עומד מוכן לרדת ארצה באש מן השמיים. אך בידכם הדבר. שובו אלי ואשובה אליכם".

ולמה נזכרתי בדרשה הזאת בהפגנה? כי מישהו, שאני אפילו לא זוכר את שמו - אני רק זוכר שהוא הציג את עצמו בפתח דבריו כ"מפיק, כוריאוגרף ואיש רוח" - נעמד על הבמה ואמר להמונים לאט ובטון רוחני את המשפטים הבאים: "חברים, אני רוצה להזמין את כולם להיכנס פנימה ולחבר את התדר שלנו. אני רוצה לעשות תרגיל של דמיון מודרך. בואו קחו איתי ביחד נשימה עמוקה פנימה. לעצום עיניים ולשחרר... להמשיך לנשום עמוק... ולדמיין ביחד שאנחנו רואים במסכי הטלוויזיה, בחדשות, ב־CNN, בכל הערוצים בעולם - את ביבי. העיניים שלו מושפלות והשפתיים שלו אומרות: 'אני מתפטר. אני מתפטר'. תנו לעצמכם חיוך פנימי ותרימו ידיים, כי אנחנו מהפכה של אהבה".

וואו. זה ממש הרעיון של שבת חזון. לעמוד בתוך כל המציאות הנוראה ולהאמין שעוד יכול להיות אחרת, לעצום עיניים ולדמיין איך יהיה כאן טוב יותר. אני רק תוהה מה יקרה למחרת היום הגדול והנורא הזה, היום שדורות של מפיקים, כוריאוגרפים ואנשי רוח חלמו עליו. אוקיי, ביבי ישפיל עיניים והשפתיים שלו יגידו "אני מתפטר. אני מתפטר". ואז מה? אלו בעיות אמיתיות זה יפתור לכם? החיים שלכם באמת ישתנו? לדעתי הולך להיות לכם הרבה יותר רע: קודם כל בביטחון, ביחסי החוץ, בכלכלה. אבל עזבו פוליטיקה - ברמה הכי אישית, משפחתית, זוגית, נפשית: זה המקסימום שאתם יכולים לדמיין? זו פסגת השאיפות שלכם? זה החזון?

2. טוב, מה אני מדבר ככה על התפטרות נתניהו? תראו מה זה, אם אתה מגיע לשם, אפילו רק כמתבונן אנתרופולוגי מן הצד - משהו מרוח הפסטיבלפור משפיע עליך. עובדה: בלי לשים לב התחלתי לאמץ את צורת החשיבה של המשתתפים. אני מתייחס בכובד ראש ועונה להנחות היסוד הילדותיות שלהם במקום לצחוק מהן. הרי מה בעצם הם חושבים לעצמם? שאם הם רק יצעקו וירקדו מספיק ברחובות, אז ראש ממשלה, שנבחר בבחירות דמוקרטיות על ידי רוב העם, יקום ויתפטר?

תראו, אני לא מזלזל בלגיטימציה של הפגנות. אפשר להפגין נגד או בעד נושא מסוים שעל סדר היום. נגיד, נגד השילומים מגרמניה. נגיד, נגד הסכמי אוסלו. נגיד, בעד שחרור גלעד שליט. יש אלף ואחת דוגמאות לנושאים ספציפיים שאזרחים יצאו עליהם בהמוניהם לרחובות. חלק מהמחאות הועילו לאותו נושא, הרוב לא, אבל דבר אחד די ברור: אי אפשר להחליף שלטון נבחר במדינה דמוקרטית בעזרת חסימות כבישים. זה פשוט לא עובד ככה. אלא שהחבר'ה בבלפור חושבים אחרת, וזה מדהים שהתקשורת לא מתביישת לתמוך ככה במאבק שלהם (ואגב, אפילו עם קמפיין תקשורתי נלהב מגיעים לפה כמה אלפים בלבד).

3. הרבה דיברו השבוע על המשטרה והמכת"זיות והפרשים, אבל פחות דיברו על המהות. על זה שמחאת בלפור פשוט מגוחכת. אז הנה, כשירות לציבור, כמה ציטוטים מנאומים (וממדיטציות) ששמעתי שם השבוע. לפני זה, צריך להקדים ולומר שבכל ההפגנות הרבות שהיו בשבועיים האחרונים, כמעט ולא נישאו נאומים. למה? הרי נאומים הם לחם חוקה של כל הפגנה. הם הרוח, הדרך, האג'נדה, מה שמניע את ההמונים. הו, אז זה העניין, שפה זה הרבה יותר מסובך. מי ידבר? על מה ידבר? הרי אין שם הנהגה אחת, או מחאה אחת, או אמירה אחת. סתם המון מוסת ששמע יותר מדי רזי ברקאי ורינו צרור ויעל דן, וראה יותר מדי אמנון אברמוביץ' ורינה מצליח. אנשים שהשתכנעו לאט לאט, או מהר מהר, שנורא רע כאן. וחייבים לעשות שינוי. פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש דפוק ומתחיל ללכת.

אבל ביום חמישי, לערב אחד, התנועה לאיכות השלטון, שכנראה רצתה לקבל בולטות תקשורתית, העמידה במה עם רמקולים בלב הפגנת ההמונים בכיכר פריז. אתם חייבים להקשיב למה שנאמר שם. זה יכול ללמד אותנו על "מדינה במחאה" הרבה יותר מכל תיעוד של שלט קיצוני כזה או אחר.

4. "ערב טוב לכם. איזו זכות!". הדובר השני החזיק בידו את מכשיר הסלולרי שלו והקריא מתוכו את נאומו בהתרגשות גדולה, אפשר היה לשמוע בקולו את משק כנפי ההיסטוריה. "אנחנו הדור הצעיר, הגיע הזמן שניקח את המושכות מהדור הקודם. דור הולך ודור בא, זה מה שרציתם, לא? אנחנו צריכים לחבר את הנקודות. אנחנו יודעים שקבוצה קטנה מחליטה מה קורה בישראל - אנשי תקשורת, אנשי עסקים, פוליטיקאים, וקוראים לזה 'דמוקרטיה'. תבואו פעם בארבע שנים להצביע, או שלוש פעמים בשנה, וביי. כך אמרתם להורים שלנו או לסבא וסבתא שלנו. אתם לא תגידו את זה לנו! (מחיאות כפיים) לנו יש דעה ואתם תקשיבו לה! (מחיאות כפיים סוערות) אתם עובדים אצלנו, לא אנחנו אצלכם! (אקסטזה בקהל)".

והמהפכן הצעיר המשיך לצעוק את משנתו: "אין לנו ימין ושמאל, זה ישן, זה עולם של פעם, שהיה קפיטליסטי וסוציאליסטי. היום יש צדק ושוויון וסביבה ושיתוף וביחד. ותזכרו אותנו, או שרבאק, נתהפך עליכם!".

שמע, חבוב. אתה מדבר נחמד סך הכול, אבל צריך בכל זאת שיהיה איזשהו היגיון לוגי במשנה שלך. אתה לא יכול להגיד משפטים סותרים. "צדק" ו"שוויון" ו"סביבה" ו"שיתוף" זה הכי סוציאליסטי. זה קצת כמו שאני אגיד "אין לנו ימין ושמאל, זה עולם של פעם, היום יש רק הסדרת המאחזים ובניית נתיב האבות ועונש מוות למחבלים".

טוב, אין זמן לחשוב, מניפסט המהפכה ממשיך: "אנחנו דור שלם שבחר לבעוט כדי שיהיה לו עתיד שונה... אנחנו אמיצים, אנחנו חזקים, אנחנו הסכנה האמיתית לשלטון נתניהו. נולדנו לשלטון הזה והחלטנו להחליף אותו. אנחנו נשנה פה את חוקי המשחק! הפוליטיקה שאנחנו מכירים מתה. אנחנו נעשה את הכול שקוף. אנחנו נבזר את העולם. זה ברור לי. אנחנו בונים פה משהו חדש, והוא יגדל להיות הסדר החדש בישראל. התדר של הצעירים ישטוף את הארץ. תפזרו אותנו בצינורות מים – נעשה מסיבת מים! אנחנו נוביל את הקרב כי אי אפשר לעצור אותנו. שום דבר שיגידו עלינו לא יעזור להם. הקריאה שלנו תטלטל את הארץ. אנחנו מיוחדים ועקשנים, ואנחנו נלמד את ישראל מהי מחאה. וזה יהיה באהבה. להתחיל בתהליך ריפוי של כלל הציבור שעבר שטיפת מוח מתמשכת לכל אורך שנות כהונתו של הרודן!".

דברים כדורבנות. גורו לכם, הסדר החדש של הצעירים עומד לשטוף את הארץ!

5. זה לא שאין לי ביקורת על נתניהו ועל הטיפול בקורונה, אבל רוב מה ששמעתי שם, השבוע, בכלל לא היה קשור לקורונה. הם לא דיברו נגד הטיפול הממשלתי במגפה, אלא רק נגד "הרודן". בואו נעשה תרגיל קטן, בסדר? נגיד שהקורונה נעלמת פתאום כלא הייתה, האם איתה נעלמת גם המחאה נגד נתניהו? ברור שלא. כנראה שמספר המשתתפים בחסימת הכבישים בירושלים ירד, כי יהיה סופסוף לאן לצאת לבלות בלילות, אבל ברור שהמחאה המסיתה תימשך במלא עוזה. כי מחאת בלפור היא לא נגד הקורונה, ואתם יודעים מה? היא אפילו לא נגד נתניהו. היא נגד מה שהוא מסמל. נגד מאות אלפי אזרחים שלמרות הכול בוחרים שוב ושוב ושוב בקלפי בדרך הימין, בדרך המסורת. וזה מה שכואב בסיפור של מחאת ימי בין המצרים 2020. התחושה הזאת שבאותה נשימה עמוקה שמחברת את התדר של כולם ל"מהפכה של אהבה", באותו חיוך פנימי מקסים, הדמיון המודרך הקולקטיבי מבקש להעלים לא רק את ביבי, אלא גם חצי מהעם.

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".