איה קרמרמן צריכה חופש. אמיתי, לא רק פיזי

זהו. תמו שבועות האבל. אפשר לחזור לנשום מלוא הריאות, ולהתחיל לתכנן את בין הזמנים הזכור לטוב. המדוזות מוזמנות לעשות אחורה פנה, קדימה שחה, ולעזוב את ישראל.

הגנים הלאומיים מתכוננים להרי הזבל שנשאיר מאחורינו. הקיץ המוזר הזה עדיין כאן, אבל עם הנצח לא מפחד מ־41 מעלות בצל, וגם לא מהקורונה. חבל שכך, דרך אגב.

כולנו מסבים השבת לשולחן החגיגי. אם אני מהמרת נכון, אנחנו אחרי הפעלת יותר מדי מכונות כביסה, ועדיין בלי לראות את תחתית הסל. התקלחנו במים רותחים שעה, ושמענו מוזיקה בקולי קולות כשאנחנו שוטפים את הרצפה. אין ספק, יש הרגשת הקלה באוויר. 

אישית, אני צריכה חופש. חופש אמיתי מהעומקא דליבא שלי. לא חופש כזה של צימר או אוהל על שפת הירדן, למרות שבמקרה הטוב, שלא נצטרך להיות בבידוד חלילה, סביר להניח שזה מה שיקרה. אני צריכה חופש אמיתי, לא רק פיזי.

החופש לחבק

אני צריכה חופש מהקורונה. מיציתי אותה, תודה. חופש מלפתוח את אתרי החדשות ולראות את כמות הנדבקים חסרת התקדים, כל יום מחדש. חופש מלראות את האנשים ברחוב מסתובבים ללא מסכות, כאילו אין דין ואין דיין בעולם. חופש מלראות אנשים עם מסכות ולקבל בהכנעה שזה העולם שלנו. חופש מלא לחבק אנשים אהובים. חופש מלפחד להזמין אנשים לשבת. חופש מלדאוג כי אמא שלי באה לבקר אחרי חודשים, ויום אחרי אנחנו מקבלים הודעה שנפגשנו עם מישהו שצריך בידוד. חופש מלחשוד בכל אדם שמתקרב יותר מדי או חלילה מתעטש. חופש מלשמוע בחדשות שחכמי חלם היו מנהלים את המשבר הזה עם יותר היגיון מהממשלה המנופחת שלנו. חופש מהפוליטיקה הקטנונית והאגואיסטית שמכתיבה לנו את סדר היום לפי אינטרסים אישיים. חופש מלהיווכח שוב ושוב שכיסא הוא מוצר צריכה בסיסי אצל הפוליטיקאים.

אני צריכה חופש מהסיזיפיות הבלתי נגמרת של החיים. חופש מהמטבח, מהכלים, מהקניות בסופר. חופש מהכביסות, ולא חופש סטייל תשעת הימים, שבסופו אני יודעת שאני הולכת לשנות כתובת לחדר הכביסה. חופש מלהרים גומיות לשיער מהרצפה או טושים עם פקקים פתוחים. חופש מלהיות היחידה שמרימה חפצים שמלכתחילה לא היו אמורים לעצור על המדרגות, בעוד שאר דיירי הבית עוצמים עיניים בהצלחה מול המיקום החדש והפחות קונבנציונלי של הבקבוקים הריקים של מרכך הכביסה, נעלי השבת, או חבילת קלפים שהתפזרה. חופש מלבקש מהילדים לסדר את הבלגן שלהם. חופש מהפרצופים של הילדים. חופש מלרוקן את המדיח וישר להכניס אליו את הבלגן שבכיור. חופש מלהסתכל סביב ולראות את מה שלא ניקיתי ומה שלא סידרתי.

אני צריכה חופש מהעין הרעה של עצמי. כן, זו שרואה את הבלגן שנותר ופחות את הילדים שעזרו. חופש מלראות את הכישלונות. שלי כאדם, שלי כאמא, כאישה, כבת. חופש מלהרגיש לא מספיק. חופש מהדאגה. לאמא שלי, לילדים שלי, לבריאות שלי. לדברים שאין לי שליטה עליהם. חופש מהמחשבות שלפני השינה. חופש מלהיות עייפה, בערך מאז שנולד לי הבכור לפני 16.5 שנים. חופש מלהרגיש לא מספיק יפה. חופש מלהתבאס שלא התפללתי בכוונה. חופש מההרגשה שאני לא מספיק מחוברת לה'. זה מתיש.

ימי פומפיי האחרונים

אני צריכה חופש מהשנאה בעם שלנו, שהפכה לנטולת רסן. חופש מלהתגעגע לעולם שבו גדלתי, שהיה הרבה יותר פשוט, נקי וטוב. חופש מלשמוע על אלימות מכל הסוגים, בכל המגזרים, נגד כולם. חופש מהפוליטיקאים שלנו, שרק מלבים שנאה ואלימות תוך שימוש במילים מכובסות של אחדות ושינוי. חופש מהתקשורת שנותנת להם יד, ממשיכה ומעצימה ומפלגת. כי לקבל את מלכות הרייטינג יותר חשוב מאיך שורד העם שלך. חופש מהפגנות. לא כי לא צריך לעשות אותן, חופש מהצורך לעשות אותן. חופש מההרגשה שאלו ימי פומפיי האחרונים. חופש מלהתאכזב מהבטחות. חופש מלקבל בקשות עזרה, כי אנשים במצוקה אמיתית, ואין לי דרך לעזור לכולם.

אני צריכה חופש מהטלפון הנייד, מהעובדה שהוא כל הזמן קורא לי לשוטט במרחביו במקום להתמקד בחיי. חופש מהפרסומות שמטפטפות למוח שאין לי כל מה שאני צריכה. חופש מההרגשה שאם אני רוצה התחדשות, כל שעלי לעשות הוא לקפוץ לקניון הקרוב לביתי. חופש מלשמוע "אמא, אני צריך נעליים/גרביונים/חליפה/ילקוט חדשים". חופש מלהיות משועבדת לחול כמו אוגר על הגלגל המסתובב שלו.

אני צריכה חופש. חופש מלהרגיש צער של אחרים. יש כל כך הרבה ממנו. הוא באוויר, זורם לתוכי כמו בריזה שנכנסת דרך חלון פתוח. חופש מלהילחם על הילדות שלי, על הילדים שלי, לשמור עליהם מהעולם הזה, מהאינטרנט. מדברים שהם לא רוצים להישמר מהם. חופש מלהיות רכזת תלונות. חופש מלשמוע "אמא, אני רעב" איך שהתיישבתי.

אני צריכה חופש. חופש מכף חובה וחופש מכף זכות. שתיהן דורשות יותר מדי. חופש מלתהות אם אני צועדת בדרך הנכונה. חופש מלראות את העולם ולדעת שהכאוס ההזוי הזה שקוראים לו מציאות, הוא למעשה רצון ה'. חופש מלהתגעגע לרב אדלשטיין זצ"ל ולדעת שאילו הוא היה איתנו, לעולם עוד היה היגיון. חופש מהכאב על שהמשיח לא בא. חופש מלאזור כוח להמשיך לחכות לו בלי להתייאש. חופש מההסתר של ה' יתברך בעולמנו ובעולמי הפרטי. לא יותר קל פשוט לפתוח את הערוצים ולדבר ישירות ללא צורך בביורוקרטיה? חופש מלתהות על הדרך. חופש לבכות בתפילת שמונה־עשרה כי חסרים פה כל כך הרבה דברים. חופש מלא לבכות בתפילת שמונה־עשרה, כי הלב התעייף מלבכות. חופש מלשים מגננות לנשמה ומסכות על הפנים, ולא כירורגיות. חופש מלשמוע שישועה תבוא כהרף עין. חופש מלצפות לה.

יודעים מה? לא צריכה חופש. צריכה משיח. הוא ממילא כבר יסדר הכול. 

כנפיים דביקיות בתנור

את המתכון הזה נתתי בספר הבישול החדש שלי, "אמא, טעים לי" - ספר בישול שמכניס את הילדים למטבח. הוא מלמד אותם לא לפחד לבשל, לגעת ולטעום. ספר שכתבתי במיוחד לקיץ קורונה בבית. גם למי שצריך חופש ולא יכול לצאת אליו.

הכי כיף להכין כנפיים בתנור. דקה של עבודה ויש ארוחת שחיתות. בקשו מהקצב לחתוך את הכנפיים באמצע ולנקות אותן. חסכתי לכם.

המצרכים:

1 ק"ג כנפיים חצויות ונקיות // 1 כף כורכום // 5 שיני שום כתושות // ⅔ כוס דבש // ½ כוס רוטב סויה // 2 כפות קטשופ // 2 כפות פפריקה מתוקה // 5 תפוחי אדמה נקיים, לא קלופים

אופן ההכנה:

מרפדים בנייר אפייה תבנית עמוקה שמתאימה לתנור, ומניחים בה את הכנפיים // מערבבים היטב בקערה את רכיבי הרוטב // שופכים את הרוטב לתבנית ומערבבים היטב. על הרוטב לעטוף היטב את הכנפיים // חותכים לשמיניות את תפוחי האדמה ומפזרים בצד התבנית, מזלפים עליהם מעט שמן זית ומלח // צולים בתנור שחומם מראש ל־220 מעלות, תוכנית טורבו, כ־40 דקות לפחות, תלוי כמה צפופות הכנפיים בתבנית.

אם חשוב לכם שהכנפיים יקבלו השחמה משני הצדדים, יש להפוך אותן באמצע האפייה.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".