אמא מתחתנת, פרק ד’: פגישות במסיכה. ככה זה בקורונה

לא חלמתי על פגישות שידוך בגיל 46. קל וחומר בן בנו של קל וחומר שלא חלמתי על פגישות שידוך בגיל 46 בצל מגיפה. על ספסל בפארק העירוני, בחורשה הצמודה לבית, בתור לקניות בסופר (טוב, זה היה במקרה) עם מסיכות וכפפות וניחוח אפטר ג'ל, אהה, סליחה, אלכוג'ל... ועוד שאר מרעין בישין המאפיינים את תקופתנו. ושמעתי גם על מפגשים הזויים יותר. מה לא עושים כדי לבנות עוד בית בישראל.

אז אולי לוותר? לחכות שכל זה יחלוף, או בכל זאת לנסות להמשיך להיפגש? שאלה לא פשוטה בכלל. לצעירים, שזאת להם תקופת השידוכים הראשונה (ובתפילה שגם האחרונה), ודאי שכדאי להתאמץ ולהיפגש בצורה בטוחה לכל הצדדים. אבל אני? לאן אני ממהרת? כבר עברתי סיבוב אחד. כבר יש שישה ילדים, בלי עין הרע. אולי נחכה שכל זה יירגע, ויהיה אפשר להיפגש בנחת ובלי לחץ? המצב מבלבל מאוד. הקורונה כאן, לא יודעים עד מתי. בדרך הטבע וממה שנראה לעין, היא כאן להישאר לעוד זמן רב. אבל אי אפשר לדעת, כי בורא עולם יכול להעלים אותה ברגע אחד בדיוק כמו שהביא אותה. ואם אחליט לחכות, אולי אני מפספסת שידוך טוב? אולי אני מפספסת את הזיווג שלי? אז אני ממשיכה, אמנם על אש קטנה, אבל כשיש הצעות - אני בודקת וגם נפגשת כשזה נראה מתאים.

אשתף במקרה מעניין שהיה לי באחת הפגישות, שקשור קשר ישיר לקורונה וכל ההשלכות שלה. יש לי הרגשה שאחד המשודכים שנפגשתי איתו פסל אותי כי לא שמתי מסיכה כשנפגשנו. זה היה בתחילת תקופת הקורונה, והכל היה עוד מבולבל. האמת שאני מקפידה מאוד על הכללים ולא יוצאת בלי מסכה מהבית גם כשיורדת להוריד את שקית האשפה. בתקופה הראשונה גם לא הייתי יוצאת בלי כפפות! אבל פגישת שידוך? מה, אני אלך עם מסיכה? איך אפשר לראות ככה? המסיכה היתה איתי, כמובן, בתיק, אבל בפגישה עצמה לא שמתי אותה. כשיצאנו ממקום המפגש ראינו ניידת משטרה. מיהרתי לשים את המסיכה עלי. הוא הסתכל עלי במבט מוזר: "את שמה את המסיכה רק בשביל המשטרה?". הובכתי. אני, שכל כך מקפידה על הכללים ושמה מסיכה גם כשאין אף אחד בסביבה, שלא מניעה את האוטו בלי לשים חגורה, שמקפידה לציית להוראות וכללים, לשמוע בקול גדולי תורה - נתפשתי בעיניו (כך נדמה היה לי) כקלת דעת שלא נשמעת להוראות ולכללים! התחלתי לגמגם שבשביל הפגישה לא שמתי מסיכה, וזה ששמתי מסיכה עכשיו זה לא רק בגלל המשטרה, אלא שלא יהיה חילול השם, וגם האמת לא מתאים לי קנס עכשיו וכו', אבל כל התירוצים שלי נשמעו עלובים וחלולים אפילו באוזני.

התשובה שלו לשדכן, כמו שאתם מבינים, היתה: זה לא מתאים. האמת, גם לי הוא לא התאים (ואני ממש לא אומרת את זה בשביל משהו. הסגנון באמת לא התאים לי), אז התשובה השלילית שלו לא אכזבה אותי יותר מדי, אבל נותרה הרגשה חמוצה בלב. אבל זה לימד אותי לקח לכל החיים. אין יותר לכופף את הכללים, גם לא בשביל פגישות שידוך. ודאי לא אהיה עם מסיכה על הפנים כל הפגישה, אבל בהגעה וביציאה מהפגישה אהיה עם מסיכה ויהי מה.

פעם אחת הספיקה לי כדי להבין שזה יכול להיות ההבדל בין כן ללא. כמו בשידוכים - גם בחיים.

לתגובות: emivrya@gmail.com