הם יספרו לנו את הגרסה המקוצרת של הסיפור. אנחנו נחיה את הארוכה

הם יספרו לכם את הגרסה המקוצרת. זה יתחיל ב"היה היה פעם", באמצע יהיו קצת כאב ומכשולים, ושנייה אחרי יגיע ה"אושר ועושר" שיימשכו עד עצם היום הזה.

הם יספרו לנו סיפורים – ולא אגדות – סיפורים אמיתיים.

כאלה על ענקי עולם, ועל אנשים פשוטים כמונו.

יספרו לנו על הקשיים שלהם, על ההקרבה המדהימה, על הגדלות המטורפת ועל מסירות הנפש – ועל השכר, שבסיפורים מגיע בהפרש של שני משפטים.

בחיים עצמם – שני המשפטים האלה יכולים לקחת שנים, ולעיתים גם חיים שלמים.

אין ממד של זמן בסיפורים. הכל קורה מהר, והתוצאות מתגלות אחרי שתי דקות של המתנה, מקסימום חמש, אם הסיפור ממש ארוך.

אנחנו רואים סיבה – ותוצאה.

הבטחתי - ונושעתי.

הסיפורים האלה יכולים לחזק, לגרום לנו לשאוף גבוה ולהאמין בטוב שיבוא, אבל לפעמים הם יכולים גם קצת לייאש.

כי התרגלנו לזה, בתת המודע שלנו, שאם נעשה משהו טוב – נקבל שכר. ושסוף טוב, הכל טוב.

הבעיה היא שהסוף לא מגיע מהר כל כך, ואם הוא מגיע - אז הוא הסוף, והכל נגמר.

אז הם יספרו לנו את הגרסה המקוצרת, ינסו ללמד אותנו על גדולה של אנשים, על כוחו של הוויתור, ההתמדה והשאיפה, אבל פשוט יפספסו את כל העיקר. כי העיקר, הוא לא ההקרבה עצמה.

הוא לא המעשה עצמו, הרגעי, של ההקרבה /הוויתור / התפילה מעומק הלב, הרגע שבו הזמן עצר מלכת והכל קורה בהילוך איטי. רגע השיא של הסיפור הוא בכלל הפרט הכי שולי, כי הוא רק ההתחלה של הסיפור.

ההקרבה הכי גדולה, הוויתור הענק והכוח המטורף נמצאים בכלל בהמתנה עד שבאה הישועה – אם היא באה.

כי לעשות מעשה אחד – אמנם זה לא תמיד קל, לפעמים זה קשה מאד. אבל אנחנו מרגיעים את עצמנו בזה שזה ישתלם לנו, בזה שהנה – זה נגמר.

והציפייה? היא ארוכה כל כך.

ובמשך כל הזמן הזה, הקושי האמיתי הוא לא לאבד את האמונה. לא להתחרט על מה שעשינו, לא לאבד תקווה וליפול לייאוש. כי זה קל כל כך.

קל כל כך ליפול אל תוך העצבות הזו שמשכנעת אותנו שדי, חיכינו מספיק, וכמה כבר אפשר? כמה בן אדם יכול לסבול? לא אמור להיות לזה סוף? על מעשים טובים לא אמורים להיות מתוגמלים?

מה עם הסיפורים האלה שסיפרו לנו כל החיים?

הם יספרו לנו את הסיפורים בגרסה המקוצרת, ולא ילמדו אותנו איך להחזיק מעמד.

איך לעבור יום אחרי יום, שעה אחרי שעה, דקה אחרי דקה כשהגלות הפרטית שלנו לא נגמרת. והסוף לא נראה באופק.

איך לעבור את השנים האלה, שבסיפורים עוברות בתוך שניים-שלושה משפטים ובחיים הן לילות של בכיות וכאב שנראה שלעולם לא יירפא, הן ימים של הדחקות ושכנוע עצמי לעבור רק עוד את היום הזה.

הן תפילות על גבי תפילות, הן ים ואוקיינוס של דמעות.

הן נפילות, והרבה. הן רגעים של ייאוש שבהם רוצים לזרוק הכל, להפסיק הכל. לשים את העולם על "השתק" ופשוט לברוח.

הן הרגעים שבהם אנחנו קמים ומתגברים, ולומדים לבד את מה שלא נמצא בסיפורים.

הן ההתמודדויות שלא יסופרו, הן קשיים שיתכווצו לבין המילים, שיפלו בין השורות, יבלעו בתוך האמצע של הסיפור, ה"עיקר" שיתומצת לכמה מילים כדי שנצליח להגיע אל המסקנה ואל הסוף השמח.

כשהאמת? שהדרך, היא הייתה בכלל המטרה.

הם יספרו לנו את הגרסה המקוצרת של הסיפור, ואנחנו? אנחנו נחיה את הגרסה הארוכה, זו שיש בה הרבה אמצע, ורק קצת התחלה וסוף.

זו שיש בה הרבה התמודדות, ולא תמיד תוצאות, אבל זו שיש בה גם רגעים יפים של אושר באמצע, שיעזרו לנו לעבור את הנפילות.

זו שיש בה גם קימות מדהימות אחרי נפילות עצומות.

זו שיש בה אורך, ולא רק התחלה וסוף.

הם יספרו לנו את הגרסה המקוצרת של הסיפור. אנחנו נצטרך לחיות את הארוכה, בין המילים – שאף אחד לא ידע לומר לנו.