עם כל הלחץ בחופש, לא תמיד אני זוכרת את כל המאמרים היפים

ה"חופש הגדול" פה.

כולם בבית.

כולם, כולם ממש.

הבנות, הבנים, הגדולים והקטנים.

אני לא יודעת מה לעשות קודם.

לסדר את הבית? אף אחד לא מוצא כלום.

לתת לילדים לאכול משהו בינתיים? להכין להם ארוחה מסודרת? כל רגע הם פותחים מקרר או ארון בתקוה למצוא משהו שאפשר להכניס לפה.

ספרים, עטיפות בגדלים ובצבעים שונים מחכים על השולחן לעטיפה ואירגון.

"יש לנו כבר הכל?", "אני צריכה קלמר חדש!", "חסרה לי מחברת אנגלית!".

רגע, התינוק בוכה.

צריך להכניס בגדים למכונת הכביסה.

"כסף, למה? לרב קו?". משהו יוצא לצורך איזה עניין. הרשיתי? כנראה...

"טלפון? אני לא יכולה כרגע, דחוף? מי זה? מהעבודה?".

"אמרתי שנצא, נכון, כבר ממש מאוחר, טוב אנחנו כבר יוצאים, רק נגמור פה".

סוגרת ארון פתוח, פותחת בקבוק סגור.

מרימה ילד בוכה, מורידה משחק לאחותו שמתעקשת עכשיו דווקא על זה.

מדליקה תנור ומכניסה בזהירות פיצה זוגלובק, שיהיה.

מכבה את הגז, הקומפוט לשבת כבר מוכן.

אוי, רציתי לקנות משהו בבית המרקחת. טוב, זה כבר לא יהיה היום, חבל. לא נורא.

כל דבר אחד אחרי השני, בלי מחשבה רבה מידי, בלי אבחנה. מה שדחוף זה מה שאני עושה, ובעצם מרגישה שהכל דחוף.

מרגישה כמו מגבוני צץ רץ, מושכים מגבון אחד, ועשרה מגבונים נמשכים אחריו...

כולם ביחד וכל אחד לחוד רוצים את שלהם. אני רוצה לתת, להעניק, משתדלת, עם כל הרצון הטוב. ברגעים עמוסים ממש, ברגעי שיא של לחץ, אני לא תמיד זוכרת את כל המאמרים היפים, את כל העצות והטיפים והשיעורים ששמעתי.

אפס.

כלום.

אז נכון, אני לא מסוגלת כל רגע ורגע לזכור ולכוון ולשמוח. יש לי שעות של לחץ ועומס, ובזמנים הללו אתה, הקב"ה, כן זוכר, כן רואה וכן יודע על מה ולמה...

הקב"ה רואה את המאמץ, רואה את קוצר הנשימה ואת ההשתדלות.

אבל, ממש עוד מעט, אולי עוד היום אולי רק מחר, ישתרר פה קצת שקט, ויהיו לי כמה דקות של ישוב הדעת, ואז אני אזכר כמה נשגב התפקיד שלי, כמה אני אוהבת את מה שאני עושה, מה התכלית שלי ומה התכלית של כל הבריאה כולה.

ובסה"כ כיף לכולנו בחופש יחד. כן, לכולם, לבנים, לבנות, לגדולים ולקטנים.

פסי דבלינגר היא מרצה להעצמה אימהית pid38a@gmail.com