אף אוזן גרון – מאמר לפרשת תזריע מצורע

"פתאום היא כעסה עלי ונהייתה ברוגז", לא הבין מדוע, "בסך הכל רציתי להחמיא לה".

המדריך לשלום בית הסביר לו שכאשר אשתו מכינה עבורו ארוחת צהריים טובה הוא צריך להחמיא לה. לומר לה שלו הייתה פותחת מסעדה – אנשים היו עומדים מקצה הרחוב בתור ארוך כדי לטעום ממאכליה.

הוא הפנים את המסר ולקח אותו צעד קדימה, כשהיא ניקתה את הבית והוא הבהיק, ניגש אליה והחמיא לה מקרב ליבו: "את יכולה לנקות גם חדרי מדרגות ושירותים"...

* * *

לא נעסוק השבוע ישירות במצורע, בצרעת, ובענייני לשון הרע הנגזרים ממנה. נתמקד דווקא בהלכה צדדית שנוגעת לבעל הבית שנוכח לראות כי קירות ביתו לוקים בצרעת. הוא מגיע אל הכהן להזמינו לביתו, והתורה אומרת שהוא צריך לנקוט בלשון "כנגע נראה לי בבית". "כ-נגע", בכ"ף הדמיון, ולא לומר "נגע" ממש. זאת אפילו אם מדובר בתלמיד חכם שבקי במראות נגעים וברי לו שמדובר בנגעי בתים.

טעמים רבים נאמרו בהוראתה של התורה לא לומר לשון ודאית של נגע, עד שיבוא הכהן לראות את הבית. אבל אחד הטעמים מצאנו במפרשים שהוא בשל הזהירות לא לומר דבר רע בלא הסתייגות. והוא מביא מעשה מבהיל המובא בגמרא (מועד קטן יח.), ונספרו בקצרה:

פנחס, אחיו של האמורא הקדוש שמואל ישב שבעה על אחד מילדיו. נכנס אחיו שמואל לנחמו, וראה שציפורניו של פנחס ארוכות מדי ושאלו מדוע אינו קוצצן. פנחס תמה לשאלה: אילו היית אתה יושב שבעה על אחד מקרוביך – שאל את שמואל – גם אז היית מתיר לעצמך לזלזל באבל ולקצוץ ציפורניים?

לא עבר זמן קצר ואחד מילדיו של שמואל נפטר... עלה פנחס אחיו לנחמו, קצץ שמואל את ציפורניו לפני אחיו וזרקן לפניו בתור גערה: "למה לא נזהרת בדיבורך, האם שכחת את שאמרו חז"ל 'ברית כרותה לשפתיים'?"...

לפי הגמרא הזו מציינים המפרשים שאדם צריך להיזהר שלא לומר דבר רע בוודאות מוחלטת, לכן יאמר 'כ-נגע' נראה לי, ולא 'נגע' ודאי.

לעומת זאת, הזהירות היא טובה כשהיא במידה. וניתן דוגמא שהביא הרה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל בדרשותיו: נאמר במדרש, (אסתר רבה ט, ג): "ארבעה הם שפתחו ב'אף' ואבדו ב'אף', ואלו הן: נחש, ושר האופים, ועדת קרח והמן. נחש דכתיב 'אף כי אמר אלקים', שר האופים דכתיב 'אף אני בחלומי', עדת קרח דכתיב 'אף לא אל ארץ [זבת חלב וכו']', המן דכתיב 'אף לא הביאה אסתר[אל המשתה]'".

דהיינו, מבין אלו שנקטו במילה "אף" המסמלת במובנה האחֵר חרון אף וחימה – היו שלקו בה ואבדו מן העולם בשל חוסר הזהירות.

שמע זאת יהודי פשוט והחליט שאצלו זה לא יקרה. הוא ימחק את המילה "אף" מלקסיקון המילים שלו. במהלך היום זה לא הורגש והוא התחמק מאמירתה בהצלחה. כאשר הוא קרא תהלים והגיע למילה הזו, בפסוק: "אף נחלת שפרה עלי", הוא דילג עליה ותרגם אותה למילה "גם". אותו דבר הוא נהג בפסוק "לך יום אף לך לילה" וקראו "גם לך לילה".

אבל כשהוא עלה לישון על יצועו, וקרא קריאת שמע שעל המיטה נחרד לפתע. מולו, שחור על גבי לבן, הופיעה בסידור המילה "עפעפי", בברכת המפיל "המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על עפעפי". לא 'אף' אחד לבד יש כאן, אלא 'אף' כפול.

לבסוף התיישב בדעתו והחליט לקרוא כך: "המפיל חבלי שינה על עיני ותנומה על גַּמְגַּמָי...".

* * *

הזהירות בדיבור היא חשובה מאוד שהרי "מוות וחיים ביד לשון" כפי שראינו בגמרא אצל שמואל ופנחס אחיו, וכפי שנוכחים אנו בפרשת השבוע על תוצאות הדיבור בלשון הרע ורכילות. לכן מזהירה התורה לא לחרוץ ולומר שמדובר ב"נגע" המטמא, אלא רק כ"נגע".

מאידך, גם כאן יש להיצמד ללשונו המפורסמת של רבינו בחיי בהקדמתו לספרו "חובות הלבבות": "מן הזהירות שלא תרבה ליזהר".

הן לחיוב והן לשלילה – הקיצוניות אינה מומלצת. כי גם [שמתם לב שלא כתבנו אף?...] כאשר משבחים אדם בתכונה טובה, או במעשה טוב, יש לשים לב לנקוט במילים שאכן יגרמו לו הנאה ולא חלילה ההיפך.