במחשבה תחילה לפרשת עקב: הגאון ששיכך את כעסו של ניצול השואה על הקב"ה

"תראה איזה יופי", מתרגשת בת התשעים לעומת בעלה. "זה באמת גן עדן כמו שמספרים".

זוג הזקנים, שבחייהם ובמותם לא נפרדו ועלו יחד השמימה, סבבו בגן עדן ולא הפסיקו להתפעל.

"ולחשוב שיכולנו להיות פה כבר לפני עשר שנים", הזעיף הקשיש פנים, "אם לא ההתעקשות שלך על קמח מלא"...

* * *

"תזכרו!", מבקש מאיתנו הקב"ה בפרשת השבוע: "וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלוקיך במדבר זה ארבעים שנה".

אז מה היה לנו שם? ארבעים שנה של הליכה במדבר "למען ענותך, לנסותך, לדעת את אשר בלבבך התשמור מצוותיו אם לא. ויענך, וירעיבך"...

ריבונו של עולם, בשביל מה זה טוב? מישהו נהנה מקריאת סיפורי הזוועה של העם היהודי? האם חסרות לנו צרות היום שאנחנו צריכים לזכור גם את הצרות של דור המדבר???

יהודי אחד עמד בצד ולא רקד. ולא, לא היה זה בשל הרגל האחת שהייתה חסרה לו. פניו היו זועפות וקשות. קראו לו שמעון ויזנטל, לימים מקים "מרכז שמעון ויזנטל" להעמדת פושעי מלחמה נאצים לדין.

השמחה במחנה העקורים, שזכו לאחר שנות הסבל לחירות, רבתה: הגאון רבי אליעזר סילבר הגיע מארה"ב לדאוג לרווחתם הרוחנית והגשמית של הניצולים, ואף הביא להם ספר תורה. כעת נערכה הכנסת ספר תורה חגיגית לבית הכנסת במחנה הפליטים.

למרות ההמולה הרבה הבחין רבי אליעזר ביהודי שעמד בצד ונראה מריר וכעוס כולו. הוא ניגש אליו, אחז בזרועו ושאל בשקט: "אמור לי יהודי יקר, למה אתה כועס על ריבונו של עולם?"

ויזנטל סיפר בתגובה לגר"א סילבר על מעשה שראו עיניו בהיותו במחנה מאוטהאוזן, מעשה ששבר אותו. בין רבבות היהודים שהגיעו למחנה מהונגריה, הצליח יהודי אחד להגניב למחנה סידור. אוצר שאין לתאר את שוויו במילים. מסירות הנפש של היהודי להבריח סידור למחנה מתחת לאפם של הצוררים, עוררה בוויזנטל התפעלות רבה.

אך ההתפעלות הוחלפה עד מהרה בכעס ואכזבה: היהודי הזה לא ביקש לזכות יהודים. הוא דאג לחייו. הוא ידע שתמורת סידור ניתן לעשות עסקים טובים, ואת הסידור השאיל למי שהיה מוכן לוותר משלו על חלק מקצבת המזון היומית. התור הארוך שתמיד נכרך אחריו - הבהיר שהחוש העסקי שלו היה מפותח ביותר.

ויזנטל ראה בזה ניצול ציני של רגשי קודש שבערו בלב האסירים היהודים. הוא כעס. לא רק כלפי היהודי. אלא כלפי היהדות.

"איזה טיפש אתה", סנט בו רבי אליעזר בחיבה, כפי שתיאר לימים ויזנטל בהתרגשות את התשובה שקיבל, "במקום להסתכל על ההמונים שהסכימו לוותר על פת הלחם שלהם לאיש הרע, אתה מסתכל על האיש הרע שלקח מהאנשים הטובים?!"...

"למחרת כבר הלכתי לבית הכנסת להתפלל", סיפר ויזנטל. "תשובתו של הרב סילבר העניקה לי שני צדדים לכל מראה של רוע. ככל שהקושי גדול בצד אחד - כך ניתן להתפעל מהגדולה ואצילות הנפש בצד שכנגד"...

ב'ספר הליקוטים' מבאר הגה"ק רבנו חיים ויטאל: כשאדם משתדל, מתאמץ, מנסה ובסך הכללי הוא 'בסדר', והוא מקבל עונש - זה גורם לו להתמרמר. טבעי.

עכשיו תיזכרו בניסיונות שלכם להתגבר, לקיים את הנאמר ב"שולחן ערוך", לעבוד על המידות, לתת משלכם לאחרים. בסוף בסוף, אחרי כל הכישלונות - יש פה המון רצון טוב מצד כל אחד להיות בסדר עד כמה שניתן.

ואז נופל "תיק" משמים. סיפור משפחתי כואב, הליך רפואי מסובך ומסוכן, מוות של אדם קרוב - כל אלו עלולים לערער את אמונתו של האדם. במקום קטן וחלש בלב מישהו מנסה לזעוק "אין צדק בעולם"...

בדיוק בשביל זה - מבאר רבי חיים ויטאל - מבקשת התורה בפרשה: תזכור!

דור יוצאי מצרים היו חייבים להתמרק ממאתיים שנות גלות מלכלכת. כדי להיכנס לארץ נקיים. כל זה לא היה קורה בלי הייסורים שנועדו לנקות אותם רוחנית.

וזה קשור גם אלינו: "כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך". לייסורים הללו יש תכלית. הם לא פה כדי להחטיף; כדי להתנקם. הם פה רק כדי לנקות; לזכך.

* * *

איך מתחזקים בזמן שכואב עם הידיעה שבסוף יהיה טוב?

תלוי על מה בוחרים להסתכל. אחד רואה "גן עדן", השני רואה "קמח מלא"...

נכון, היה "ויענך, וירעיבך", אבל היה גם "ויאכילך את המן... שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה". יש כל כך הרבה רגעים טובים שעוברים לנו בחיים מתחת לרדאר.

אם כבר בוחרים לבודד אירוע מסוים ולהעצים אותו - למה להסתכל על ה"רע"?

תסתכלו על ה"טובים"! הם נמצאים בכל מקום.