למה רקד דוד המלך כאשר עלה לתורה בבית הכנסת של האר"י הקדוש?

"וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (ז', י"ב).

עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה

פרשת עקב פותחת בסדרה של ברכות נפלאות המושפעות על אדם המקיים תורה ומצוות – "וְשָׁמַר ה' לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד... וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ... בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים". עלינו לתת דעתנו לכך ולנסות להבין, בשל מה זכאי האדם לכל כך הרבה ברכות ושפע.

ישנה מילה אחת הטומנת בחובה את התשובה לשאלתנו. התורה הקדושה פותחת ואומרת "והיה", ופירש ה"אור החיים" הקדוש: "יתבאר על דרך אומרם ז"ל (בראשית רבה מ"ב, ג') 'אין והיה אלא שמחה'".

אדם יכול לקיים את כל המצוות באופן של "מצות אנשים מלומדה". כך הוא קבל, כך מתנהגים הוריו וכך הוא התרגל מאז ילדותו, אך אין הוא מרגיש שמחה בכך שזכה להיות מהנבחרים לשרת את פני אלוקיו. הוא כלל לא חושב להיות שמח בשל המצוות המיוחדות שזוכה לקיים.

על כך אומרת התורה: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן" – אם תפעיל את ה"והיה", היינו את השמחה, בכל המשפטים והמצוות שהנך מקיים, ותעשה אותם בשמחה - או אז יאהבך ה' ויברכך, ויתן לך עוד ועוד – שפע דגן, תירוש ויצהר, ברכה מכל העמים וכן הלאה והלאה.

עבודת ה' וקיום מצוות - בשמחה

אינה דומה מצוה שאדם מקיים מתוך שמחה והתלהבות דקדושה - למצווה שאדם מקיימה בפנים זעופות וקודרות, כמי שכפאו שד. כשאדם מקיים את המצווה מתוך שמחה, הוא מעיד על עצמו שהוא מכיר במעלתה וערכה הנשגב של המצווה ויש בו הודאה להשי"ת על שזיכהו לקיימה. לעומת זאת, מה ניתן ללמוד על מי שמקיים את המצווה בפנים זעופות?... ה' ירחם.

על כך אומרת התורה (דברים כ"ה, מ"ה-מ"ז): "וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ... תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל".

האופן שבו האדם מקיים את המצווה מעיד על הכבוד שאדם רוחש למי שציווהו על המצווה - הקב"ה, מלכו של עולם. על כן גדולה מעלתו של אדם המקיים את המצווה בשמחה, אף אם המצווה עצמה נחשבת למצווה "קלה", לעומת אדם המקיים מצוה חשובה אך עושה זאת בחוסר חשק, כמי שכפאו שד.

למה הדבר דומה, לשני עובדי אדמה שמביאים למלך מגש ובו מפירות ביכוריהם. האחד אוהב ומכבד את המלך בכל לבו, והוא מבטא את אהבתו אליו בפירות שמגיש לו למנחה. הוא מקשט את המגש בקישוטי זהב ומעמיס עליהם מתנובת שדותיו ופרדסיו. אמנם באותה שנה לא צמחו בשדהו פירות משובחים ונאים, וכמובן הוא מצטער על כך, אך דבר זה אינו תלוי בו. הוא בא עם המגש העמוס אל ארמון המלך, ניגש אל המלך בפנים מאירות וזורחות ומושיט לו בקידה את המגש. הוא מודה למלך בשמחה ובהתרגשות על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו להביא מפירותיו מנחה למלך.

לעומתו, החקלאי השני, הפירות שצמחו בחלקו יפים ומשובחים מהפירות של חברו. אולם הוא לא שש להביאם למלך. אך אין לו ברירה, זהו צו המלכות. הוא מעמיס את הפירות על מגש פשוט, וממהר לבוא אל ארמון המלך כדי לפטור עצמו מהעול הרובץ עליו. היא ניגש אל המלך כשהוא זעוף פנים, מושיט לו בחטף את המגש, ומיד סב לאחוריו ועוזב את הארמון. הוא חש תחושת הקלה על שהעול הזה מאחוריו.

מי גורם שמחה וקורת רוח גדולה יותר למלך - הראשון או השני? שמא תאמר - החקלאי השני, אשר פירות שדהו משובחים ונאים מן הראשון? לא ולא! המלך ראה את פניו המאירות של הראשון, הוא ראה את השמחה והאושר שמילאוהו, הוא שמע את הודאתו על הזכות שנפלה בחלקו להגיש למלך מנחה מפירות אדמתו, הוא חש בלבו כי כנים הדברים ולא נאמרו מן השפה ולחוץ.

ומה עם הפירות עצמם, הרי הם נאים פחות מפירותיו של השני? המלך יודע כי אין הדבר מעיד כלל על בעל הפירות. המלך חש כי אותו אדם מצד עצמו אוהב אותו אהבה עזה ורצונו לתת לו את הטוב ביותר. נכון שהפירות עצמם אינם מן העידית, אך זו אינה אשמתו. אלו הפירות שצמחו בשדהו, ואותם הוא מביא למלך באהבה ובשמחה.

אומרת התורה: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן" - גם כשאתה עובד את ה' בדברים שהם בבחינת "עקב", לא חשובים ולא מן העידית, עשֵה זאת בשמחה. השמחה מעידה על הרצון הפנימי שלך, על היחס האמיתי שלך למי שציווה אותך על כך - בורא עולם.

אל יעלה בלבך שכיון שעבדת את ה' ב"עקב" ולא בדברים גדולים וחשובים - אין לך זכות גדולה, וגם השכר והגמול שלך יהיו מועטים. לא ולא! אם תעשה זאת בשמחה וטוב לבב, בכך אתה מעיד על רגשי לבבך ועל אהבתך לבוראך, ו"רחמנא לבא בעי". הקב"ה בוחן לבות, הוא מצא את לבבך נאמן לו, על כן מובטח לך שתזכה לברכות האמורות בתורה - "ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך".

הואיל והקב"ה ראה את אהבתך אליו, הוא יחזיר לך את אהבתו - "ואהבך". ומאהבתו הגדולה הוא ישפיע עליך שפע של ברכה - "וברכך והרבך".

דרגות עליונות - בזכות השמחה!

רבנו האר"י הקדוש אמר לתלמידו רבי חיים ויטאל זצ"ל, שכל מה שזכה לקרבת אלוקים גדולה מאד ולגילוי סודות התורה, שאפילו תנאים ואמוראים לא קבלו רשות לגלות - הוא מפני שהתאמץ לקיים את כל מצוות ה' מתוך שמחה, וכיון שהתאמץ בכך - השרה עליו ה' יתברך את שכינתו, שהרי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה (שבת לה ע"ב).

האר"י הקדוש ז"ל, אשר זכה למעמד כביר ונורא שאיני יודע אם זכו לו ילודי אישה אי פעם, כשגילה את כל סודות הקבלה העמוקים מני ים - העיד על עצמו במפורש, שכל מה שזכה הוא מפני שכל מצווה שהוא מקיים - הוא שמח בה שמחה גדולה כל כך, עד שאין כל חללו של עולם מכיל אותה!

ללמדנו, כי רק בהשתדלות לקיים כל מצווה ומצווה מתוך שמחה גדולה אפשר לזכות לדברים גדולים, וכי קיום המצוות בשמחה הוא זה שמעלה את האדם ומרומם אותו, ועל ידי כך נותן לו הקב"ה מעלות גדולות ועצומות.

אתה לומד תורה? – עשה זאת בשמחה. אל תחשוב: "מה אעשה? אני חייב ללמוד... אם לא אלמד ואתבטל אקבל עונש...". וכי בגלל עונש לומדים? או מפני שהקב"ה נתן לנו את הזכות להיות מרואי פני המלך ראשונה במלכות?! הלא אדם שזוכה ללמוד את תורתו של בורא עולם, זוכה שהשכינה הקדושה כנגדו! בורא עולם נתן לו את האפשרות להשתעשע אתו, ופקודי ה' ישרים משמחי לב! אדם שקבל זכות כבירה כזו, איך יתכן שירגיש שהמניע ללימוד אצלו הוא פחד מהעונש?!

כך גם לגבי שמירת שבת או הנחת תפילין. לא צריך לקיים משום שמפחדים מעונש, אלא מתוך שמחה עצומה על הזכות המיוחדת שנפלה בחלקנו להיות מרואי פני המלך.

עבודת ה' המיוחדת של דוד המלך

האר"י הקדוש החדיר בתלמידיו רבות את עניין השמחה בקיום המצווה.

פעם אמר להם: כל שבעת הרועים של עם ישראל – אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד יבא להתפלל עמנו. בעליה לתורה אקרא להם שיעלו לתורה :יעמוד אהרן הכהן... יעמוד משה רבנו...", וכן כולם, ואתם תוכלו לראות אותם במו עיניכם. אך ראו הוזהרתם – הישמרו לכם פן תחייכו למראם! אפילו אם יעשו דברים שאינם מובנים לכם - אל תצחקו. שכן גם אם רק אחד מכם יצחק בלבו – הם ייעלמו מיד!

התמלאו התלמידים חיל ורעדה והחלו להתפלל. כשהגיעו לקריאת הורה עמד האר"י הקדוש ואמר "יעלה אהרן הכהן ראשון". פתאום ראו כהן שעולה לתורה. "יעלה משה רבנו הלוי", והנה לפניהם לוי שעולה לתורה. כך ראו במו עיניהם את שבעת רועי ישראל, עולים לתורה בזה אחר זה.

לאחר מכן הגיע יוסף הצדיק בפאר והדר, ולבסוף – דוד המלך. הביטו, והנה הם רואים אותו. אדמוני, צעיר כנער, עומד ומפזז ומרקד ריקודים ממש. התנועות שעשה הצחיקו אותם: מה הוא עושה? אך ברגע שבו צחקו - נעלמו כל שבעת הרועים כלא היו, לא נשאר אף אחד.

נחרד האר"י הקדוש ואמר להם: לא הייתם זכאים לראות את המראה הזה!

הלא תדעו, כי דוד המלך עבד את ה' בשמחה עצומה – הלא הוא שאמר לנו "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" (תהלים ק', ב'). כל רואיו היו משתוממים משמחתו העצומה בקיום מצוות! כשחייכתם והרגשתם שהדבר משונה, מיד הסתלקו כולם, כי הראיתם שאינכם שייכים למדרגה זו.

זהו שאומרת התורה הקדושה: "והיה עקב תשמעון" – מי שרוצה לזכות בכל הברכות הללו, יעשה את הכל מתוך "והיה", כלומר – שמחה, וכך יזכה!

(מתוך הספר החדש "משכני אחריך" דברים ח"א).