אם יש לנו חום – למה אנחנו רועדים מקור? 5 נקודות למחשבה

לרעוד מקור כשעולה לנו... החום - הגיוני?

חשבתם לעצמכם למה עולה החום כשחולים?

בדרך כלל, טמפרטורת הגוף נשמרת קבועה (כ-36.5 מעלות), ונקבעת על ידי ההיפותלמוס במח (המכיל את מרכז בקרת טמפרטורת המח - ה"תרמוסטט" של המוח). בעת מחלה, "מגייסת" מערכת החיסון מיליוני חיילים (מאקרופאג'ים), שהורגים את החיידקים שפלשו לגוף. מלבד פעולתם הישירה של המאקרופאג'ים נגד פולשים זרים, הם גם מפרישים חלבונים (אינטרלוקינים), המסוגלים לחצות את "מחסום הדם-מוח" (Blood-Brain Barrier) ולהשפיע על ההיפותלמוס להעלות את חום הגוף, עד לרמה בה חיידקים ונגיפים מסוימים אינם יכולים להתקיים ולהתרבות.

במילים אחרות, החום עצמו הוא תגובה של מערכת החיסון במאבק נגד חיידקים ונגיפים. ההבדל בין 37 מעלות ל-38.5 מעלות הוא קריטי, כיון שרבים מהווירוסים והחיידקים הגורמים למחלות חורף מוכרות, כגון שפעת, אינם עמידים בטמפרטורה זו. גם אם אינם מושמדים, קצב ההתרבות שלהם יורד בטמפרטורת גוף חמה. לכן, כשהחום עולה זה סימן שהגוף מגיב לחיידקים ולנגיפים, ומטפל בהם.

ולמה אנחנו רועדים מקור כשעולה לנו החום? האם ייתכן כי מדובר בתקלה במערכות הגוף?!

בהמשך להסבר הקודם, ההיפותלמוס חש בטמפרטורת הגוף ומשווה אותה לטמפרטורה הרצויה הקבועה מראש. אם הטמפרטורה העכשווית בגוף שונה מהטמפרטורה הרצויה, ההיפותלמוס מנסה לתקן זאת. כיצד? הוא שולח אותות עצביים הגורמים לנו להזיע אם חם לנו או לרעוד ולחמם את הגוף אם קר לנו. הזיעה מקררת את הגוף, בעוד שרעידות מחממות את הגוף.

זו הסיבה לכך שאנחנו רועדים מקור כשעולה לנו החום. אנו סובלים מחום גבוה, מזיעים, ובכל זאת חשים בקור, מתחבאים תחת השמיכות ורועדים מקור (הרעידות מחממות את הגוף). מעט אחר כך, כשהחום עולה עד לטמפרטורה החדשה שנקבעה, שולח ההיפותלמוס אותות הקובעים כי טמפרטורת הגוף תקינה. כעת, לא נחוש עוד קור. זה הזמן שנסיר מעלינו את השמיכות. לאחר זמן מה, ההיפותלמוס משנה שוב את כיוון טמפרטורת הגוף, ומוריד אותה לערך הרגיל.

מתברר כי מה שמרגיש כמו "תקלה" בתכנון, הוא למעשה הדרך הטבעית של הגוף שלנו להילחם בזיהומים. מי תכנן מנגנון מופלא זה?

איך דווקא הם לא רואים את בורא עולם?

אחת התופעות המסקרנות אותי, היא איך ישנם רופאים / מדענים שמכירים לעומק את נפלאות הגוף האנושי, את העולם המופלא שלנו, והם אינם חוזרים בתשובה? איך זה שישנם רופאים / מדענים שלעיתים אף עלולים לדבר דברי כפירה?

הרי לדעת שיש בורא לעולם זה קל, שהרי כל הבריאה צועקת "יש בורא לעולם". מספיק להקשיב לדפיקות הלב שלנו ולהבין שיש פה משהו גדול ועצום מאתנו! יחד עם זאת, אם אכן הכול כה ברור, מדוע ישנם אנשים רבים שאינם מקבלים אמת פשוטה זו? מדוע ישנם אנשים שלא עוצרים לרגע לחשוב, להתבונן על כל הבריאה הנפלאה והמדהימה?

ראשית, הרדיפה הבלתי פוסקת אחרי הבלי העולם הזה, אינה משאירה לאדם פנאי ויישוב הדעת להתבוננות. אדם עסוק בכסף, אוכל, נשים, כבוד, בייצור ובעשייה, בהישגיות ובמרדף אחר ההצלחה, אין לו זמן להתבונן! העולם הזה "מעלים" ממנו  את האמת!

שנית, אדם מקבל כמובן מעליו את המתנות שבורא עולם מעניק לו בחסדו. אדם גדל כל חייו שהוא רואה, שומע ומתפקד. עם קורת גג והורים שדואגים לצרכיו. הוא התרגל לטובות הללו. ההרגל הזה נותן לו הרגשה מוטעית שכאילו הטובות הללו הן טבעיות ובלתי נמנעות ומתוך כך הוא אינו מבין שהוא צריך להכיר טובה ולהודות לבורא.

שלישית, הכישלונות שאדם עובר בחייו, גורמות לו להיות כפוי טובה לבורא עולם - הקשיים העוברים על האדם שאינו מאמין (שבאו עליו בצדק ולטובתו) גורמים לו לכעוס ולהתלונן על בורא עולם ולהיות כפוי טובה אליו.

לבסוף, הגאווה מביאה את האדם לחשוב שכאילו הטובות מגיעות לו, ואין הוא חייב תמורתן תודה או עבודה כלפי הבורא.

בהתאם לנאמר, בכל פעם שאנו נתקלים במדענים ורופאים שיוצאים בהצהרות נגד הדת - שלא תיפול רוחנו ושלא נראה מתוקף מומחיותם אישור לחיי הוללות וכפירה. עלינו להמשיך ולהתבונן בכל דבר בבריאה ובחיינו את חכמת הבורא והשגחתו, להודות לבורא עולם על כל הטובות שהוא מרעיף עלינו, ולקבל עלינו לעבוד תמורתן את הבורא המחייה אותנו בכל רגע רגע.

רעש. המולה. צעקות. בלאגן!

התינוק נמצא ברחם אמו. האווירה נעימה, האוכל זמין. אין רעש והמולה סביבו. כמו חופשה במלון 5 כוכבים. והנה, מה יהיה עליו מרגע הלידה? הוא עלול להיות מופצץ לפתע במיליון גירויים: לראות המון אנשים שמקבלים את פניו, לשמוע מסביבו צעקות, צרחות ובכי, להריח ריחות שהוא אינו מכיר ולהתמודד עם מגע של אנשים שמחזיקים, מחבקים ומנשקים אותו, והכל חדש ולא בהכרח גם נעים.

תחשבו כמה חוויות חדשות עלול  התינוק לחוות ולעבד בבת אחת. כל החושים שלו עלולים להידלק בבת אחת! מה יהא עליו? האם הוא באמת מסוגל לקלוט בכל חושיו ולעבד את כל המידע הזה? כיצד יצלח את המעבר החד הזה, מעבר שעלול להבהיל ולבלבל? כיצד ירגיש התינוק הרך בטחון בעולם החדש?

מה עשה בורא עולם כדי למנוע מצב לא נעים זה? מבין החושים, הוולד יוצא לעולם הזה כשפועלים אצלו היטב חושי המישוש והטעם, החיוניים ביותר בעבורו בשלב זה (התינוקות נולדים עם חוש מישוש מפותח מאד, בעיקר בקצות האצבעות ובאזור הפה. מגע הוא צורך קיומי עבורם. חוש הטעם גם כן מפותח, ותהיה לו העדפה ברורה לטעם המתוק, כמו ללקטוז שבחלב האם. הלקטוז חשוב מאוד, כיוון שהוא מספק אנרגיה לגוף ולמוח הגדל במהירות, מגביר את ספיגת הסידן ועוד). לעומת זאת, ישנם חושים שאינם בשיאם מיד בשעת הלידה, אלא ממשיכים להתפתח ולהתבשל בהמשך (למשל מערכת הראייה - התינוק נולד קצר רואי, כשהעולם נראה מטושטש, חדות הראיה ירודה מאד ומלווה בגווני אפור).

ראו איזה פלא, כך יוצא התינוק אל העולם הזה מבלי שיפעלו אצלו כל חושיו, בשיא בשלותם ובבת אחת. וזה מחסדיו של בורא עולם, שלא יינזק התינוק מההתרגשות אם יתחילו כל חושיו לפעול בבת אחת, וכך הוא צולח את המעבר החד הזה...

גַּם חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְעָה מוֹעֲדֶיהָ" (ירמיהו, ח', ז')

נדידת הציפורים היא תופעת טבע מופלאה. הן עוברות ממקום למקום במחזוריות קבועה ובמסלול קבוע, כדי להימלט מתנאי אקלים קשים שאינם מאפשרים קיום וכדי לחפש מזון.

נדידת הציפורים מעוררת תהיות רבות: כיצד הציפורים יודעות מתי לצאת לדרכן? איך הציפורים יודעות לאן לנדוד? כיצד הן מנווטות ומוצאות את דרכן? כיצד הן עומדות בתנאי דרך קשים ושורדות נדידה למרחקים ארוכים? הרי זה דבר מדהים: ציפור זעירה שמשקלה כ-20 גרם ומשקל מוחה כחצי גרם בלבד, מסוגלת לעבור מידי שנה מסלול נדידה שאורכו אלפי קילומטרים בלי לאבד את דרכה, ולחזור באותו מסלול לארץ מוצאה.

במחקרים, גילו החוקרים מעין "שעון פנימי" אצל ציפורים, הקולט שינויים של אור וחושך. כשהיום מתקצר והלילה מתארך מתרחש שינוי במנגנון הרעב שבמוחן. בעקבות שינוי זה, הציפורים אוכלות כ-40% יותר מבכל תקופות השנה האחרות. כך הן צוברות מאגרי שומן גדולים המספקים להן אנרגיה לקראת התעופה הממושכת. אחרי ה"תדלוק", הציפורים מתלהקות ויוצאות לדרך.

שנית, הציפורים לומדות לזהות סימנים בולטים בתוואי הדרך: נהרות, אגמים, הרים, קולות וריחות. מבט העל של הציפורים והזיכרון החזותי המשובח שלהן מסייעים להן לנווט את דרכן ולחזור על אותו מסלול מידי שנה. אף גרמי השמיים מסייעים לציפורים לנווט. כיוון השמש וגובהה היחסי עוזרים להן למצוא כיוון וגובה. בלילה, כוכבי השבת (הקבועים במקומם) מסייעים לציפורים לנווט.

אמצעי נוסף שמסייע לציפורים לנווט את דרכן הוא השדה המגנטי של כדור הארץ. בקטבים של כדור הארץ מרוכז כוח מגנטי רב. כוח זה פוחת והולך ככל שמתרחקים מהקטבים. האינסטינקט של הציפורים מאפשר להן לחוש את העוצמה המשתנה של הכוח המגנטי, ולפי זה הן מאתרות את הכיוונים צפון ודרום ואת מקום הימצאותן במסלול הנדידה.

עוד גילו החוקרים שלציפורים נודדות יש נתונים ביולוגים מיוחדים המתאימים לנדידה. הכנפיים של עופות נודדים ארוכות ביחס לגודל גופן יותר מכנפיהם של מינים דומים שאינם נודדים. גם את צורת הכנף שלהן התאים הבורא למרחק הנדידה: קצות הכנפיים של עופות נודדים מסוימים מחודדים. תכונה זו מקנה להם יותר מהירות, ומונעת בזבוז של אנרגיה שהיא חיונית בתעופה למרחקים ארוכים.

על אף המחקרים הרבים שנערכו על נדידת הציפורים, עדיין נותרו תעלומות רבות בלתי פתורות. אין דרך לשכל האנושי לענות על הפלא האדיר שמעוררת ציפור קטנה בנדודיה למרחקים...

מי ישב לסדר יפה כל כך את העלים סביב הגבעול?

כמעט לכל הצמחים יש עלים. צורותיהם רבות: עלים לבבים, עלי תלתן, עלי נוצה, עלי אצבעות, עלים מסורגים (כאשר מכל מפרק בגבעול יוצא עלה אחד), עלים נגדיים (כאשר מכל מפרק יוצא זוג עלים), עלים ערוכים בדור אחד (כאשר מכל מפרק יוצאים יותר משני עלים)... אבל לכולם אותו תפקיד - פוטוסינתזה. אזלמה, למרות התפקיד הדומה, לכל צמח יש עלים שצורתם שונה?

כאשר מתבוננים בצורות השונות של העלים ובסידורם בצמח, אפשר ללמוד על ההתאמה בין מבנה העלה והצמח לקליטה מרבית של  אנרגיית אור. ואם העלים נראים לעתים כאילו שהם ערוכים בדגם אקראי לחלוטין, אין הדבר כך.  העלים נמצאים על הענפים והגבעולים של הצמחים בסדר מוגדר וקבוע המאפשר לכל עלה למלא את תפקידו ולהשיג את כמות האור שהוא צריך. לכל מין של צמח יש סידור עלים שהוא מסוים וקבוע שנקרא "פילוטקסיס" (phyllotaxis)- מונח בוטני, המאפיין סידור אופטימלי של עלים סביב גבעול, לקליטה מקסימלית של אנרגיית השמש.

באורח פלא, מבנה העלים - הנמצאים על הענפים והגבעולים של הצמחים בסדר מוגדר וקבוע - מאפשר לכל עלה למלא את תפקידו ולהשיג בדיוק את כמות האור שהוא צריך, כמות אור החיונית לאחד התהליכים החשובים ביותר בעולם החי-הפוטוסינתזה, תהליך שבסופו נפלט החמצן שאנו נושמים!

מהם הקווים שעל עלי העץ?

על העלים אפשר לראות קווים דקיקים. אלה הם העורקים, שהם מעין צינורות הובלה דקים שמגיעים לכל פינה בעלה. ממש כמו שבעורקי האדם עובר דם, שמזין את כל חלקי גופנו, כך עובר המוהל בעורקיו של העלה ומזין אותו. ישנם עורקים מקבילים - עורקים המסודרים במקביל, זה לצד זה. עורקים מקושתים - עורקים המסודרים בצורה קשת. עורקים רשתיים - עורקים המסודרים בצורת רשת.

הכל יפה, מסודר, סימטרי ולמטרה ברורה. אז מיהו האדריכל שעיצב ותכנן? מי האינסטלטור המוכשר שהתקין את צינורות ההובלה בצמח ("עורקים") בצורה כה סדורה מושלמת?