אמא מתחתנת, פרק ה’: בזה שהתגרשתי, האם מרדתי בניסיון שקיבלתי?

הטור הזה נכתב בעקבות תגובות שקיבלתי על הטורים הקודמים. דבר ראשון תודה רבה על כל התגובות. אני מתרגשת מאוד מכך שקוראים את מה שאני כותבת, נהנים (או שלא) וגם מגיבים. זה מחזק ונותן כוח להמשיך לכתוב ולשתף. לכל מי שתהתה: הפרקים האלה לא נכתבו על משהו שקרה בעבר ונגמר, אלא קורה ומתהווה ממש תוך כדי כתיבה. אני עדיין בחיפוש אחרי זיווג שני, וכותרת הטור "אמא מתחתנת" היא פשוט משאלת לב שמקווה שתתקיים בקרוב.

בעקבות דיון קל בתגובות לטור הראשון בבלוג, לגבי הסיבות שהביאו אותי להחלטה להתגרש, חשבתי להביא כאן חלק מהדברים להבהרה.

אני ממש לא רציתי להתגרש, לא חלמתי על זה בחלומות הכי שחורים שלי! אבל היו נסיבות שבגללן כבר אי אפשר היה להמשיך. ואחרי התייעצות עם הרב (שלא אמר לי להתגרש אלא אמר שבגלל הנסיבות האפשרות הזאת נתונה לי אם אבחר בה) הלכתי על הצעד הזה בלב כבד מאוד! זה היה אחרי שנים שניסיתי כל דבר אפשרי. אחרי שהתפללתי אינספור תפילות, אחרי שניסיתי סגולות ודרכים שונות, אחרי שביקשתי להתברך איפה שרק אפשר, אחרי שפניתי לכמה וכמה יועצי/ות נישואין וזוגיות, אחרי שניסיתי כל שיטה שכתובה בספרים. אחרי שהתלבטתי והתחבטתי בייסורי נפש במשך קרוב לשלוש שנים!!! אחרי ששאלתי את עצמי ללא הרף אם באמת עשיתי הכל בשביל למנוע את זה, וזה פשוט לא הלך. הגעתי למצב שבו הבנתי שזה או הנישואין או שפיות דעתי. שזה או שהילדים שלי יגדלו בלי אמא (שאיבדה את עצמה או את דעתה), או שהם יחוו גירושין, כנראה כואבים, אבל יקבלו אמא שפויה ומתפקדת. והילדים סבלו. סבלו מאוד. ביום שהגעתי למסקנה שאין מנוס מהמהלך הזה, נשבר לי הלב, תרתי משמע. קיבלתי מתנה: הפרעת קצב משנית בלב. לא משהו חמור או קטלני, ברוך ה', אפשר לחיות עם זה שנים רבות. אבל אם עד אותו היום חשבתי שלב נשבר זה רק תיאור ספרותי שמטרתו לגרום לקורא להזיל דמעות, היום אני יודעת שלב יכול להישבר. פיזית. ממש. ביום שהבנתי שאין דרך חזרה קרסתי בבכי שלא הפסיק שעות. רק הצורך לחזור לשגרת הבית, הילדים, העבודה הם שהקימו אותי על הרגליים והחזיקו אותי על מקומי.

לא החלטתי להתגרש כי חשבתי שמחכה לי משהו טוב יותר בחוץ, ממש לא. עד היום, שנה וחצי אחרי, בעודי מחפשת זיווג שני, יש לי קול קטן בלב שלוחש: ואולי יהיה גרוע יותר? איך אפשר לדעת אם זה זה או לא? איך אפשר לדעת אם לא יבוא איזה אחד שחלילה יצער אותך או שלא תסתדרו או שיקרה משהו ותצטרכי לפרק את החבילה פעם שניה? המחשבות האלה גורמות לי דפיקות לב כל פעם שעולה הצעת שידוך חדשה. גורמות לי לבדוק טוב טוב מכל הצדדים ומכל הכיוונים.

לא החלטתי להתגרש כי חיפשתי להיות לבד, לעשות "מה שבא לי" בלי אף אחד על הראש. אני יודעת היטב שאדם בא לעולם לצורך תכלית התיקון שלו, והתיקון הטוב ביותר זה כשהוא בזוגיות. כמו שכתוב: "אין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה". החיכוך התמידי היומיומי הוא שגורם לאדם לתקן את מידותיו ולהגיע לתיקון השלם. כשאת/ה לבד, אין כמעט עבודה על המידות. נקודה. חוץ מזה שאני די כמהה לזוגיות טובה ומכבדת שתתן לי חוויה מתקנת למה שעבר עלי בסיבוב הראשון.

אני גם לא ממליצה לאף אחד או אחת להתגרש. גם כשאני שומעת סיפורים דומים של נשים אחרות בנושא הזוגיות, כואב לי. אני תמיד מנסה לעזור איך לא להגיע לפירוק. מהמקום שלי והניסיון שלי, אני מנסה לראות איך אפשר שזה כן יעבוד, איך אפשר לנסות לתקן ולהחזיר את השלום לבית. תמיד אני ממליצה להתייעץ עם רב. אין כמו אמונת חכמים לצלוח את משברי החיים, להתיר את הספיקות ולהחזיר שמחה ללבבות.

גם אחרי הגירושין, ייסורי הנפש לא הפסיקו. השאלה האם עשיתי את הצעד הנכון המשיכה לנקר בלבי ובמוחי. שבת אחת ישבתי בחצר ביתי, מפליגה בדמיונות, והמחשבות והספיקות ממשיכים להציק. דיברתי עם ה' וביקשתי תשובה. שיכניס בלבי תשובה שתניח את דעתי, שתרגיע את נפשי הסוערת. הרגשתי שאני לא יכולה כבר עם העינוי המחשבתי הזה. הספק הגדול ביותר שניקר בתוכי היה: הרי הכל מאת ה' והמצב הזה של קשר נישואין לא פשוט הוא ניסיון מאת ה'. אז אולי בזה שהתגרשתי פשוט "מרדתי" בניסיון שבורא עולם נתן לי, במקום להתמודד איתו? והתשובה ששמעתי בתוכי היתה: יכולת להישאר בנישואין האלה ולנסות להתמודד, אבל בגלל הנסיבות המסוימות שהיו, היתה לך הזכות המלאה לא להמשיך אלא להיפרד. וזהו. נרגעתי. זה אולי ישמע לחלקכן הזוי, או מופרך או לא יודעת מה. תחשבו מה שתחשבו. אותי זה הרגיע. מאוד. מאותו רגע נרגעו החששות, הספיקות הפסיקו לנקר בתוכי והרגשתי באמת כיוצאת מעבדות לחירות, מעול כבלים מכביד לאוויר הפתוח והמחייה.

ברוך ה', הניסיונות לא נגמרים. בגירושין יש ניסיונות אחרים. אבל מכל הבחינות אני יודעת שעשיתי את הצעד הנכון ביותר. אין בי חרטה ולו לרגע על הצעד שעשיתי. כמו תמיד, ה' הולך איתי בכל צעד ושעל. סמוכה ובטוחה שהוא ילווה אותי גם הלאה.

לתגובות: emivrya@gmail.com