לאן נעלמתי בחג האהבה? הלכתי לאהוב!

ט"ו באב לרווקות הוא יום טעון. 

כשכולנו דיברנו בשבוע שעבר על אהבה, הן ברחו ממנה. שוב. לא רצו לחשוב מה זה אומר להן שגם השנה הן עוד לא מצאו ולא נמצאו, שגם השנה הזו נראית בדיוק כמו השנה שחלפה, ואין שום דבר חדש תחת השמש, לפחות לא בשבילן. 

זו תחושה קשה, אבל זו גם גאולה גדולה אם יודעים את הסוד. 

"איזו גאולה כבר יכולה לצמוח במקום הכי קשה שלי בנפש?", שאלה אותי חברה בט"ו באב, אחרי שיחה שופעת קשיים. "את לא מבינה שזהו. גם את הבחורים הלא נורמלים כבר לא מציעים לי. אין, זה אבוד. שום דבר יפה וטוב לא יצמח כאן יותר. לך היה מזל, אני מקרה אבוד".

האמת? הרגשות שעלו בי היו אמביוולנטיים. מצד אחד, רציתי לצעוק מסוף העולם ועד סופו את הצעקה האילמת שלה - שאין עוד קול בעולם שיכול להשמיע אותה כך בדיוק. אבל מצד שני, רציתי לסטור על פניה ואז לחבק אותה חזק ולהגיד לה: 'התנערי מעפר - קומי. לבשי בגדי תפארתך. עמי'. 

נכון, יש עפר ואת עכשיו מתבוססת בו. אני מבינה אותך, אני יודעת כמה קשה יכול להיות המקום המסמורטט שלך שבו את כבר לא מרגישה יפה, לא מרגישה אישה, לא מרגישה אדם לפעמים. 

אבל דווקא שם, דווקא בתוך העפר - יש חיים - יש מאין. 

למה את חושבת שדווקא מתוך העפר נברא האדם? לעניות דעתי כדי לתת לו רמז לבאות: בכל מקום שתמצא את עצמך בו כשאתה מתבוסס בעפר, לכאורה במקום הנמוך ביותר, שם תחפש חיים כי שם תמצא אותם. 

שם תתפלל לאלוקיך, כי שם תיענה. 

שם תרעיד עולמות, כי לכך נוצרת. 

להתחתן זה קל. את צריכה לחשוב האם את רוצה את כל מה שנלווה לכך

קומי מתוך העפר הזה שאת חושבת שתתבוססי בו כל חייך בגלל שכרגע את שם - ותגידי לו, במילים שלך ועוצמתי כמו שרק את יודעת - אתה לא תקבור אותי עכשיו, לא אמות לפני זמני. 

אל תגידי שאין מה לעשות במקום הזה. תראי כמה פעולות אפשר לעשות גם במקומות הכי נמוכים לכאורה: "להתנער", "לקום", "להתלבש". תלבשי את הגלימות היוקרתיות שמפארות אותך ומזהות אותך עם המעמד האמיתי שלך - בת של מלך. את לא 'עוד' סתם בת, של 'עוד' אבא. את בת של אבא שלך, שאוהב אותך ומחכה לך שתתנערי, שתקומי ותתלבשי. למה הוא לא מנער, מקים ומלביש? כי הוא רוצה שאת תבחרי בזה באמת ושזה לא יהיה 'בכוח'. 

להתחתן זה קל. את צריכה לחשוב האם את רוצה את כל מה שנלווה לכך: את האחריות, את העבודה, את המשימות היומיומיות, את החלפת הזמן - כל הזמן שבעולם שיש לרווקה, בזמן - שהוא מוגבל, קצוב ושצריך להספיק בו המון והרבה יותר ממה שהורגלת אליו. 

ואת תגידי לעצמך שכן, ברור. 

איזו מין שאלה זו. ברור שאני רוצה לשאת בנטל היומיומי שנלווה לחתונה, אני יודעת לקראת מה אני הולכת, אני יודעת מהם החיים. אבל האם את באמת רוצה בהם, זו השאלה?! האם את באמת מיצית את מה שיש לרווקות להציע לך, ונכנסת לחתונה מתוך יישוב הדעת ומתוך תחושה של 'ראיתי-שמעתי-הבנתי-מיציתי'? כי אם לא, את יכולה למצוא את עצמך בקלות מחפשת הנחות, מחפשת לעשות את מה שקל ולא את מה שנכון. 

להתחתן זה נכון. אבל גם לחיות מתוך אחריות מעשית וניצול הזמן בצורה מירבית - זה נכון וזה מה שצריך. האם את מוכנה לחיות את הלחץ במרתון הזה מבלי לבקש הנחות, מבלי להתגעגע לצד השני של המתרס, ולו רק לשבריר שנייה שבו את רוצה קצת זמן לעצמך לבד?

בידיים שלך לבחור האם לאהוב יום אחד, או לאהוב בלי גבול כל מה שיינתן לך מהשם

ט"ו באב לרווקות הוא יום טעון - אבל יש לך בחירה במה להטעין את היום הזה, כמו גם ימים רבים אחריו. 

הוא אולי יום האהבה הרשמי ביהדות, אבל כל יום יכול להיות יום האהבה בשביל מי שקיבלה את ההחלטה לכך. כל יום יכול להיות יום האהבה בשביל מי שאוהבת את מה שנקרה בדרכה - בין אם הוא לרוחה ובין אם לאו, בין אם זה בקצב שלה ובין אם לאו, בין אם נענו תפילותיה ובין אם לאו. המטרה היא לא להתחתן, המטרה היא לאהוב. המטרה היא לאהוב את עצמך עוד לפני שאת זוכה לאהוב אדם נוסף. המטרה היא לאהוב את בוראך, שיודע בדיוק - גם אם לפעמים נדמה לך שלא - מה את צריכה בכל רגע נתון. 

האם את מטעינה את המחסניות שלך באהבה או במלחמה?

במה את בוחרת?

לאן את בורחת כשקצת קשה לך?

"לבשי בגדי תפארתך - עמי": מה אני שומעת כאן, את שואלת? את הבורא בכבודו ובעצמו קורא לך לצעוד עמו, להפוך את דעתך לדעתו, להתבטל. אוי, כמה ששנאתי את המילה הזו ברווקותי, וכמה שאני סוגדת לה כיום. כמה טוב למדתי להכיר אותה במהלך השנה שחלפה, וכמה תודה אני חבה לה על המהות הפנימית שהיא מלמדת אותי בכל יום ויום: ההתבטלות אינה חולשה, היא עוצמה. היא חוזק. אבל חוזק שקט, כזה שלא מושך יותר מדי תשומת לב. 

הטור הזה אמור היה להתפרסם בט"ו באב, אבל אם אתן שואלות את עצמכן לאן נעלמתי - אז רק שתדעו שבמקום לדבר בלי סוף על אהבה, הלכתי לאהוב. לאהוב את מה שקשה, לאהוב את מה שקשה לי להתבטל אליו, לאהוב את מה שאין לי, לאהוב את מה שעדיין חסר לי, לאהוב את מה שאני אף פעם לא מצליחה לראות בו את הטוב, לאהוב כי זו המטרה. 

וזה הסוד. 

כשאת הופכת כל יום מימי חייך למטרה לאהוב - שום עצב וקושי לא יכול לחדור מבעד למעטה שלך. את חזקה, כמו פעם. כמו שהכרת את עצמך לפני שהכל התחיל. 

לפני שהכרת את החוסר, לפני שהרגשת מקרוב מה זה אומר לא לאהוב. תקבלי החלטה לאהוב, ותאמיני לי - שום דבר בחייך כבר לא יהיה קשה, בלתי עביר, או בלתי הפיך. תחייכי לעולם, לעצמך, תסלחי. תדעי שאהבה היא דרך חיים ועוד איזו חתיכת דרך...