אוריין רייס במחשבות על 14 שנים בתשובה

החודש, בדיוק לפני ארבע עשרה שנים, באב תש"ע - חזרתי בתשובה. ט' באב הוא בעצם יום הולדתי החדש מאז. פרשת ואתחנן היתה השבת הראשונה ששמרתי בחיי, ומאחר שנקודות ציון חשובות בדרך הן תמיד סיבה למסיבה (או במקרה דנן, דבר המזמין להתבוננות עמוקה), כמו נתבקשתי לשמוח בכתיבה.

עוד בילדות חקרתי יהדותי מה היא. מרתפי הזיכרון שלי מעלים מן האוב, שלא הייתי צריכה ללכת רחוק לטובת העניין. תחילה, הבירור הניב התמכרות לסרטי שואה, שהכבידו על נפש נכדה בת 5 לניצולי שואה מצד משפחת אבי ומורי שיחיה. בהמשך, משחזרנו משהות בת כמעט 5 שנים משליחות בגרמניה, סמוך לבת המצווה שלי, גיליתי שמיסטר ולנטיין ישו"ז הוא ממש לא בן דוד של "טו-באב", ושאין קוהרנטיות בין הקלנדרי הגויי ללוח העברי שלנו. עברה שנה וגם בת המצווה שלי, ואמי מורתי שתחיה החלה משכימה בכל שבת, עוד כשהתרנגולים והציפורים הציווילזטורים משהו מהרצליה היו מחליפים מרשמים על השמש, תוך שאני מתהפכת לצד ימין. "מקריאים את הפרשה", אמי מורתי צהלה כל שבת. שנים. עולה ויורדת 5 קומות. לא מפספסת. חוזרת באורות.

"אולי תצטרפי?", התמידה בהתלהבות. "מה מאמ ברצינות, לטרוח כל כך הרבה בשביל איזה סיפור בהמשכים שקרה לפני אלפי שנים... ועוד כזה ארוך המתפרס על גבי שנה שלימה... החליטו לקחת את הטלנובלה של אברהם ושרה (רחמנא לצלן) צעד אחד קדימה... וכל שנה זה גם חוזר על עצמו בלי לשנות פסיק, בלי להזיז מהעלילה... היהודים האלה שיהיו בריאים, עקביים משהו...". סיכמתי.

ואכן כך, לאבינו שבשמיים, אינסוף החכמה, יש זמן. הרבה זמן. בכל הנוגע לבניו יש לו את כל הזמן שבעולם שכן לו ואך ורק לו - הזמן. בדיוק כפי שכתוב בפרשת השבוע המדהימה, עקב: "וְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ". תמהתי על בחירת הפועל בהקשר לברית ולחסד. ואכן, ב-"רש"י כפשוטו" כתוב שחסד הרי עושים: "עשה נא חסד עמדי", "עושה חסד לאלפים" וכו'. אבל הקב"ה שומר לנו עליה. על הברית ועל החסד. שומר לנו אמונים גם אלפי שנים, עד שנתעורר ונחפש.

חיים, חיים שלמים - כמתים

אז הוא חיכה. וחיכה. וחיכה. שנים הוא חיכה לי, ולא כצל עובר. עבור קוני, ההמתנה לכל בן ובת מייגעת כמו ערגת השכינה לירושלים הבנויה. אבל הוא מחכה ושומר, עד שקמים ומבקשים הם להיות לו יתברך לילדים השבים לפתחו. ואני רואה אנשים חיים. הם חיים חיים שלמים כמתים ועוד בלי לדעת שזה כך. וזה אפילו לא החלק הכי גרוע בכל הסיפור. יהודי שבחזקת "אינו יודע" אודות יהדותו, גורר איתו את הקב"ה לכל מקום. שכן, "לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא". השם איתנו, בתוכנו, לא בחוץ. לא ליד. בקברנו! בקרביים שלנו! בכל צעד ושעל. ועל כן, הוא צועד איתנו יד ביד. לכל מקום, וזה אומר גם למקומות אפלים. הקב"ה נגרר איתנו… למחשבות... לרצונות… למעשים... ״מתאבד״ איתנו כשמשתוקקים לדברים הכי רחוקים ו"מאבדים" שקיימים... כן כן ממש ככה. הוא יתברך שנתן לנו כלים בהם אנו משתמשים ככלי משמיד, במקום מחיה, מבלי להבין את גודל השעה.

ואולי אלו הרהורים של תשובה על תשובה על תשובה, פרטיים ועמוקים מנשוא, שראוי שהיו נעשים בתוך כותלי לבי ונשארים שם, נעולים. לא מרימים ראש ודורשים להשמיע את עצמם. אבל אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ, הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים...

אז חשבתי לי: היכן אנו רועים?

והרי אפשר לחיות פה חיים שלמים בלי תכלית, בלי כיוון, בלי הידיעה ח"ו לשם מה הגענו ולכבוד מה התכנסנו. אבל חובה עלי כצו השעה להתריע ולו בפני הנשמה שלי: איו כניסה, איזור סכנה! "וְלֹא תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ".

בפרשה לא כתוב: אל תעבדו את האלוהים שלהם כי זה לא סבבה / כיף / נעים. כתוב שזה מוקש! ומוקש אומר תרמית, כלומר בחוץ יש מציאות מסקרנת ונוצצת בכוונה (הנאות גשמיות אסורות/מינון לא מאוזן וכד'), כך שבאופן טבעי, טבעי שנמשך למשהו בו בזמן שבתכלית, הוא הרע מכל עבורנו. הוא ההשמדה וההשחטה עצמה עבור הנפש-האלוקית שבנו. וכך אפשר למצוא אותנו במהלך החיים (שנים על גבי שנים), רצים אמוק כמו פרפר לאש, לדבר מרמה, ועוד שניה הקרקע תישמט, תתפוצץ, ואנחנו עמה לרסיסים, בעלותנו על מוקש. מתעקשים על דברים עד כדי שיגעון, רק כדי לגלות כמה הרחקנו.

כשהבהמה שבעה, היא משתלטת עלינו ואין בנו מעשים

החסידות מבארת שליהודי יש "נפש-אלוקית"השוכנת בקרבו לצד "נפש בהמית". החידוש הראשון שלי בתשובה מדבר על זה דרך משפט המופיע בפרשה: "וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ". אנוכי, השם אלוקיך, אתן עשב (אוכל גשמי מכל סוג) בשדך (הגוף הגשמי) עבור הבהמה שבך. ואתה תאכל ותשבע. תהנה מהפירות שאני ועולמי מציעים לך. אך בצמוד ממשיך הפסוק: "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם". ופה המוקש, המלכודת אולי, אם יורשה: קיים חוט סובייקטיבי ודק מדק אצל מי מאיתנו, שכמעט ובלתי ניתן להשגה - אבל הוא ישנו ועוד איך! מן רגע, שבריר שניה, אחרי שאנחנו אוכלים (או אם תרצו כל פעולה גשמית אחרת כמו קניות / שיטוט חסר תועלת באינטרנט וכד') ומאכילים נטו את הנפש-הבהמית שלנו, והופכים לשבעים ממש. בטח מכירים את זה תחושת מלאוּת הכרס עד שאפשר להגיד אפילו ״מפוצצים״, וארחי שהשבענו את התאווה - מרגישים פתאום מן ריקנות עד שרוצים לבעוט בכל. מואסים. זו ממש מן מאית שניה כזו, שמרוב שהאבסנו את עצמנו בגשמיות ושבענו, שכחנו מי אנחנו ומי האלוקים שלנו, רחמנא לצלן. רגע צר שמשתלטת עלינו, על ״הבהמה שלנו״ כביכול, שעלולה לגרור אותנו ואת הלב שלנו לסור ולעבוד "אלוהים אחרים", ח"ו. למה? פשוט. כי פספסנו מילה אחת: וּבֵרַכְתָּ. 

ארבע עשרה שנים שאני חותרת לאמת עם (ולפעמים בלי) כוח. משתדלת להיות בהכנעה על הזכות האדירה והעל-אנושית שמי שאמר והיה עולם שם על מפתן יומי: לשוב לזרועותיו ערב-ערב, בוקר-בוקר, שעה-שעה ב"ה! מי בכלל היה מאמין שאני הפיצית, אזכה להיות יהודיה עמלה ולא עוד כתינוק שנשבה בכלל וכחלק ממפעל שמחייה ומקרב בפרט. אוכלת, שבעה ומברכת: כשם שכתוב "לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם".

שנזכה, אמן. עם ישראל חי.

לע״נ הרבנית ברדה סילביה בת יולנדה, ר׳ שוורץ דוּוִיד בן שלמה יעקב, סבי וסבותי

לשמירה והצלחה של בתי תחי׳ לֵוִיָהּ רָחלּ

לסיעתא דשמיא לבכורי נ״י בנימין דוד

לאריכות ימים של הורי, אחי ואהובי שיחיו 

לתגובות, הצעות, שירים ודברים שבקדושה - אוֹרָהּ יִסְכָּה: hashemonly@gmail.com  (לנשים בלבד!)

רוצים להזמין את הרבנית אוֹרָהּ יִסְכָּה לערב נשי מרגש בביתכן (ללא עלות)? חייגו לטל: 073-2221290 או במייל  aviva@htv.co.il