מחלימי קורונה מתנדבים במחלקות המבודדות: הכירו את המיזם המפעים, היחיד מסוגו בעולם

חולי הקורונה המאושפזים בבתי החולים סובלים סבל כפול ומכופל: הם שוהים במחלקה נפרדת ומבודדת משאר מחלקות בית החולים, לא רואים אנשים, לא מרגישים חיים, לא מקבלים עידוד, ולפעמים אפילו לא יכולים לשוחח טלפונית עם בני משפחתם המודאגים. אם חשבתם שמצב כואב זה יישאר לנצח, אתם כנראה לא מכירים את הרב שמעון ברוין מאגודת "יד אברהם". האגודה זכתה לרשום פריצת דרך עולמית משותפת לבית החולים הדסה בירושלים, ובמסגרתה יכולים חולי קורונה לשעבר שפיתחו נוגדנים לבוא בשערי המחלקה המסוגרת, ולהפיח בה רוח חיים ותקווה.

הרב שמעון ברוין, עסקן רפואי ידוע מירושלים, הוא האיש שזכה להיות האיש הנכון בזמן הנכון. ישבתי איתו לשיחה, להכיר את הפרויקט המורכב והיחיד מסוגו מקרוב.

להקדים תרופה למכה

"הכל החל מיד עם צאתנו מהגל הראשון. הגרפים ירדו בדרסטיות וכל המדינה חגגה. אך אנחנו ידענו, ולא מרוח הקודש, כי ימים קשים ומורכבים עומדים לבוא עלינו והתחלנו להיערך לכך. אחת הבעיות הגדולות ביותר שאתו התמודדנו בימי הגל הראשון זה שאנשים מתו. אך לא רבים ידעו שהם לא מקורונה אלא מבדידות, חוסר באוכל ושתייה. אנשים מתו מחוסר תשומת לב, ממש כך. כמה שזה נשמע אבסורדי, כך זה היה במציאות. רק בהדסה ישנם ארבע מחלקות קורונה. תכפיל אותו בכל בית חולים ותקבל מספרים גדולים של חולים שמשוועים לקצת תשומת לב, יד מושיטה עזרה, מנה חמה ומילה טובה.

"הביקוש והצורך זעק לשמיים", מספר הרב ברוין. "מכל עבר קיבלנו פניות שההתנהלות הזאת לא יכולה להמשיך וחייבים למצוא פתרון לבעיה החמורה. אנשים לא ידעו מה מצבו הבריאותי של  קרוב משפחתם, מה חסר לו, במה אפשר לעודד את רוחו – לא כולם במצב שהם ניידים ויכולים לשמש את עצמם. בימים ההם, קרובי המשפחה היו זכאים לקבל עדכון קצר אם הוא חי או מת, מעבר לזה הם לא זכו לא לראות אותו, לא לשמוע אותו, ופעמים רבות גם לא להיפרד ממנו".

(צילום: shutterstock)

איך התקדמתם לכיוון הפתרון?

"הגל הראשון לא נתן זמן לחשוב. בעת ההפוגה ממנו, ישבנו יחד עם הנהלת הדסה בראשות פרופ' רוטשטיין וחשבנו על פתרונות. הפתרון שהסתמן, ואף יצא לראשונה בעולם, היה להביא אנשים שהיו חולי קורונה, חלקם אף קשים שהחלימו, פיתחו נוגדנים, תרמו פלזמה, וקיבלו שש חיסונים שונים על מנת לשמור על בריאותם. אנשים אלו הם שייכנסו לתוככי המחלקות להיות לעזר לחולי קורונה מאושפזים".

נראה פשוט? בפועל ממש לא. לשם הכנסת מתנדבים מחלימי קורונה, נדרשים תיאומים רבים עם הנהלת הבית חולים, התאמת מתנדבים איכותיים שבאמת מוכנים להקדיש כמה שעות קבועות כמה פעמים שבשבוע. "התחלנו לגייס אנשים דרך מדיות שונות, ואנשים גם התחילו להגיע אלינו באופן עצמאי והציעו את עצמם. לא גייסנו סתם אנשים, גייסנו אנשים שחלו בקורונה, שיודעים איך זה נראה מבפנים, ראו את המוות בעיניים, והם אלו שמתנדבים קבוע פעמיים-שלש בשבוע. זה הולך בדרך כלל כך: בבוקר נכנסים 3 מתנדבים עם שתייה חמה, קרה, מתוקה ומיני מאפה. מברכים כל אחד בבוקר טוב חם ולבבי, שואלים אם הוא צריך משהו, אם חסר לו משהו, מדברים קצת על מה שקורה בחוץ – הם מנותקים מהעולם לגמרי, ומשתפים אותם מהוויות החיים. אנחנו בעצם מחזירים אותם לחיים".

"ואם צריך, אנחנו כאן בשביל להפעיל את כל הקשרים שלנו על מנת לספק את צרכיהם. כך היה, למשל, כשאחד החולים ביקש משחת שניים, מטען סלולרי, כדורים יקרים שהוא שכח להביא עמו מהבית, או כל דבר אחר שרק ניתן להעלאות על הדעת".

הרב ברוין מבקש להדגיש משהו: "הצוות הרפואי עושה עבודה נפלאה ביותר. בכל בקשה של חולה הם מטפלים במסירות וביעילות. אך גם להם יש עומס כבד. אנחנו שם גם כדי לעזור להם ולהקל מעליהם. יש דברים רבים שאפשר להקל עליהם, כמו למשל להביא בקבוק מים, לסעוד ליד חולה זקן ולהאכיל אותו באיטיות ובסבלנות. הדבר הכי חשוב זה לדבר איתם. מצב נפשי ירוד משפיע על המצב הגופני. במקום שאין איש ואין מבקרים, אנחנו עושים את זה במקומם".

בכמה מתנדבים מדובר היום?

"נכון לכתיבת שורות אלה, מדובר על 20 מתנדבים ומתנדבות. יש לנו מתנדבים מכל מגזר בישראל, דתיים, חרדיים, חילונים, גברים ונשים. כעת אנו נמצאים בתהליך הכשרת עוד כ-10 מתנדבים. תהליך ההכשרה אורך שבוע. היא מורכבת מהדרכות, חיסונים, בדיקה סורולוגית, תרומת פלזמה, ועטיית אמצעי מיגון מחמירים ביותר. בשבוע הבא כבר יהיה לנו 30 מתנדבים והם יהוו תגבור משמעותי".

והתגובות שאתם מקבלים מהשטח?

"אין לי מילים לתאר לך. המכתבים הנלהבים והתגובות של החולים בעצמם יעידו על כך. גם צוות הבית חולים מעיד שמצב רוחם של המטופלים עולה פלאים. היום אני יכול להגיד לך שהצלנו אינספור אנשים. המתנדבים שלנו עושים את זה מכל הלב ובמסירות נפלאה שאין למעלה הימנו. הם עוטפים באהבה ובחום כל אחד ומחדירים בו רוח חיות שכל כך חסרה במקום הזה".

הרב ברוין מציג מכתב שקיבל מחולה קורונה שהחלים, לאחר שזכה לביקורים יומיומיים מהמתנדבים המופלאים: "אושפזתי במחלקת קורונה, לבד, בודד. לא ראיתי נפש חיה והייתי במצב גופני ירוד. מתוסכל מחוסר תקשורת עם בני אדם, כשאנשים מסביבי מתים כמו זבובים. כמו מלאך מהשמיים הופיע מתנדב מארגון 'יד אברהם', שהיה בשבילי כמו קרן אור באפילה. הוא גרם לי להרגיש הרבה יותר טוב. חיזק אותי, עודד אותי, ואני בטוח שזה מה שגרם לשיפור המדדים, זה עשה לי טוב על הלב ונתן לי להרגיש בני אדם ולא כל היום לראות אנשים בלבן".

הרב ברוין מוסיף לספר: "לאחרונה קיבלתי טלפון מבני משפחה מודאגים אשר הסב בן ה-96 אושפז במחלקת קורונה. בעוד בביתו, בני המשפחה ביקרו אותו, שוחחו עימו ולא עזבו אותו לבד, בבית החולים לא יהיה מי שידאג לו באופן אישי. 'הוא דובר אידיש, עבר את מוראות השואה. צריך מישהו מתוך הקהילה שמכיר אותו שיהיה לצידו', התחננו בני המשפחה. לקחתי את זה כפרויקט וגייסנו לשם כך מתנדבים דוברי אידיש, והם עושים עבודה נפלאה ביותר. אין לך מושג איזה טלפונים נרגשים קיבלתי מבני המשפחה. הם הצילו את חייו, פשוטו כמשמעו.

כשהציעו לי להתנדב עניתי מיד 'כן'

"חליתי בעצמי בקורונה, וגם אשתי וביתי", מספר המתנדב משה טאובר את המניעים שלו להתנדבות המופלאה. "מצבי היה יחסית טוב, וכעבור כמה שבועות אחרי ההחלמה, התקשרו אליי מארגון 'יד אברהם' ובקשו ממני לתרום פלזמה. כמובן שהתנדבתי בשמחה, ותרמתי פעמיים. כאשר הם החלו את מיזם ההתנדבות, הם ביקשו ממני להצטרף למערך. התייעצתי עם אשתי, שהשיבה מיד בחיוב. התפעלתי מהמיזם החדשני ופורץ הדרך, והרגשתי שזה התפקיד שהכי מתאים לי כרגע. החזרתי להם תשובה חיובית ויצאתי לכיוון בית החולים. שם חיכו לי סגל ההנהלה, הדריכו אותי איך וכיצד להתמגן, נתנו לי מגוון חיסונים לחיזוק מערכת החיסונית והתחלתי להתנדב.

(צילום: shutterstock)

"הסיפוק הוא עצום", מנסה משה להסביר לי, עד כמה שניתן לתאר רגשות סיפוק עצומים כאלה. "אני מגיע למחלקה פעמיים - שלוש בשבוע, מתחיל בחלוקת מיני מאפה ושתייה. ממשיך בלהאכיל את הזקוקים לסיוע באכילה, מתקדם לשיחות עם החולים, מפיח בהם רוח חיות, ומזריק להם עידוד ושמחת חיים".

"אנו נמצאים שם בשביל לעזור בשני המישורים. בפן הגופני אנו מספקים אוכל, שתייה, מיני מטעמים, ויש גם אנשים שאנחנו צריכים להגיש להם את האוכל לפה. הפן הנפשי חשוב לא פחות: הריחוק החברתי, הבדידות, והחולשה העוטפת כל חולה - גורמת לירידה במוטיבציה וחוסר בשמחת חיים. במקרה הזה אנחנו שם בשביל להפיג להם את הבדידות. לספר להם על העולם שבחוץ. אנשים ממש בוכים כשהם פוגשים לראשונה זה זמן רב אנשים נחמדים ומחפשים להיטיב.

ואתה לא מפחד להידבק?

"קודם כל כבר היה לי קורונה וגילו בדמי נוגדנים חזקים. בבית אנחנו כל הזמן שומרים על היגיינה גבוהה, מחטאים ידיים ומקפידים ביתר שאת על ההנחיות. אני לא רואה הבדל ביני לבין הצוות הרפואי שגם לו יש ילדים בבית. אני נכנס הכי מוגן שיש, ועם הרבה אמונה שאם עושים דברים טובים, לא יצא מזה רע."

גם לטאובר יש משהו להגיד על הצוות הרפואי: "הצוות הרפואי עושה עבודת קודש יוצאת מן הכלל. אני נכנס לחליפות המיגון לכמה שעות, ואני יוצא רטוב וסחוט כולי. תחשבו על אותם אחים ואחיות העושים משמרת שלימה של 8-10 שעות, איך הם נראים אחרי כזה יום מתיש?! גם בשביל זה אנחנו מתנדבים, על מנת לתת אורך נשימה לצוות, ולהעניק להם כמה דקות של חסד".

רגע מרגש שחווית?

"זוג מבוגר בני שמונים פלוס, חלו בקורונה והיו שניהם במצב קשה, מורדמים ומונשמים. בחסדי שמים השתפר מצבם, והם הועברו למחלקה רגילה. שם גילתה האישה שבעלה אינו לידה. אחר בירורים נודע לה שהיות ובעלה עובר טיפולי דיאליזה, הוא שוהה במחלקה אחרת, מופרד לגמרי מן המחלקה שבה היא שוהה. כשביקרתי אותה במסגרת ההתנדבות, הביעה בפניי החולה את רצונה לפגוש את בעלה, אותו היא לא ראתה זה זמן רב. שוחחתי עם אנשי הצוות ופעלתי להפגיש בין שניהם. מרגש היה הרגע בו הם נפגשו לאחר זמן רב שהם לא התראו. הרגשתי שסגרתי מעגל ואני עושה את תפקידי נאמנה.

דיצה, מנהלת מחלקת המזון ב"עזר מציון" זה למעלה מ-30 שנה, משתפת אף היא בתחושות: "אני מכירה אישית יהודי מבוגר שחלה בקורונה, והבת שלו נדבקה בכוונה על מנת שהיא תוכל להיות לצידו ולשרת אותו. כשהיא הבהירה לי את המצב, הבנתי שחייבים לעשות משהו".

"הבת הגיעה לבקר את אביה במחלקת קורונה ברגע קריטי", מספרת דיצה. "הצוות, מרוב הלחץ והעומס, לא שם לב לפצעי הלחץ שנוצרו אצל האב כתוצאה מאי תזוזה. אם הבת לא היתה מבחינה בפצעים – פסק רב אם היה איתנו היום. סיפורים כאלו מתגלגלים כל הזמן. זה הזמן וזה המקום לקרוא למחלימי קורונה ולמפתחי נוגדנים. בואו והתנדבו. תצילו חיים". מסיימת דיצה.