"אחרי שכבר הוצאתי אותה – אשליך אותה שוב למים?!"

ברצוני לספר לכם מעשה שקרה לי לפני כשבעים שנה בערך.

ובכן, נולדתי בירושלים עיה"ק בשכונת בית-ישראל. שכונה שבה כולם חכמים, סופרים וצדיקים, בדומה לשכונת מאה שערים. בבניין שגרתי בו היו 3 קומות. בכניסה לבניין גרה משפחת בצרי החשובה והידועה. בקומת ביניים גרה משפחתי עם עוד שכנים, ובקומה מעלינו גר כבוד קודשו, מורנו ורבנו הרב עובדיה יוסף זצ"ל.

הבניינים בשכונות העתיקות היו בנויים במתכונת שונה מזמנינו. כיום כולם גרים בדירה סגורה, כלומר, המטבח והשירותים בבית. מלפנים, המטבח והשירותים היו בנויים מחוץ לדירה. הייתה לנו חצר גדולה ורחבת ידיים לאורך כל הדירות. הרבה חתונות נערכו בחצרנו (בחינם, ברור), כל השכנים הכירו זה את זה ועזרו זה לזה. כולם תלו את הכבסים בחצר הגדולה ושוחחו זה עם זה.

בירושלים, בילדותי, לא היו ברזי מים במטבח (קשה להאמין), אלא היו שני בורות מים גדולים, אחד מקצה מזה ואחד מקצה מזה. הבורות היו מתמלאים במי הגשמים ע"י צינורות מיוחדים שהתקינו לכך, וצינור היה מחובר למשאבה, כמו בימי קדם. בימי רבקה אמנו שיצאה לשאוב מים מהבאר.

באחד הימים אירעה תקלה במשאבת המים ולא יכלו לשאוב מים מהבור. רוצים לשתות - ומים אין. על כן התכנסו כמה שכנים וניסו לתקן. הם הסירו את מכסה הבור (תמיד היה אטום) כדי לאבחן מה מקור הבעיה, ואיש לא עמד ליד הבור כדי להשגיח, כולם טרודים מה מקור הבעיה.

באותה עת הייתי ילדה קטנה כבת 4 שנים בערך, ושיחקתי בחצר עם חברתי שהיא גם בת דודתי, וגדולה ממני מעט. שיחקנו יחד בתחרות ריצה לאורך כל החצר. רצנו הלוך ושוב ושמחנו מאוד. בתום הריצה אמרתי לחברתי - בואי נשנה את כיוון הריצה. מעכשיו נרוץ בכוון ההפוך, כשפנינו פונות קדימה ואנחנו נרוץ אחורה. לשם הדגמה התחלתי ללכת כך שלא יכולתי לראות מה יש מאחורי. אני הולכת והולכת ופתאום... בום! נפלתי לבור מים עמוק מאוד, ואין איש שם על לב. ברגע הראשון חברתי נדהמה מאוד מאוד, ולא ידעה את נפשה מה לעשות.

ואני בבור, צפה ע"פ המים בוכייה וקוראת בקול א-מ-א, בולעת עוד ועוד מים ומתחילה לשקוע, ואין איש שומע את צעקותי.

כעבור שניות התאוששה שכנתי, בת-דודתי, ברכה, מההלם, ולמרות היותה קטנה, אזרה אומץ ורצה לאבי ז"ל, ואמרה לו בשקט וברעד: "צפורה נפלה לבור". אבי היה טרוד בתקון המשאבה, לא שמע את דבריה, ושאל - מה נפל? הפטיש?!

היא ראתה שאינו שומע לדבריה, אצה רצה לאמי ז"ל וסיפרה לה מה שארע. אמי נבהלה מאוד, רצה ליד הבור ורואה אותי בוכה וצועקת א-מ-א ובולעת הרבה מים. מיד רצה וסיפרה לאבי. אבי לא חשב הרבה, מיד אחז בצינור המים שיורד לבור והשתלשל דרכו למטה. ביד אחת אחז בצינור כדי שלא ייפול ואת היד השנייה הושיט לעברי כדי למשות אותי. אך הייתי רחוקה מאוד ממנו, כי הבור היה גדול מאוד. רציתי להתקרב אל אבי, אך לא יכולתי. הבור היה עמוק מאוד, וגם לא ידעתי לשחות. רק בכיתי וקראתי א-ב-א.

ובלעתי שוב הרבה מים...

מסביב לבור, למעלה, התאספה כל המשפחה, שכנים. חלקם בוכים, חלקם אומרים תהילים ומבקשים מבורא עולם שיעזור לאבי להצליח למשות אותי. אבי ניסה בכל כוחו להגיע אלי ולהושיט לי את ידו, אך לא הצליח. אחרי מאמצים רבים, הקב"ה עזר לו. הוא הצליח בקושי לתפוס בקצה שמלתי ומשך אותי אליו, בעז"ה, ממש נס גדול היה. כעת רצה אבי לעלות יחד איתי ולצאת מהבור, אך זה נבצר ממנו, כי ביד אחת הוא החזיק בי חזק, שלא אפול, וביד השנייה חייב היה להחזיק בצינור. לכן לא היה יכול לעלות יחד איתי.

והנה, אחד מן האנשים שעמדו למעלה צעק בקול ואמר לאבי: "אין לך שום אפשרות לעלות יחד איתה. לכן השלך אותה למים, נביא סולם ארוך מאוד מאוד ונרד להוציא אותה". אבי לא הסכים בשום אופן לשמוע לעצתו, ואמר: אחרי שהוצאתי אותה, למה זה שוב לזרוק אותה למים?!

לבסוף, אח אבי (דודי) שגם הוא גר באותה חצר, ירד גם הוא לבור דרך הצינור שהיה. אבי מסר אותי לדודי. לאחר מכן ירד עוד מישהו, וכך מסרו אותי מאחד לשני, ובעז"ה הוציאו אותי מהבור כשכולי רועדת מקור, חיוורת כסיד ומקיאה הרבה מים.

זכורני, כשהיו הדודים באים לבקר, תמיד שאלו את אמי: "היכן הילדה שנפלה לבור?! ואני הייתי מתביישת ונחבאת אל הכלים, שלא יראוני.

ואם תרצו לדעת מדוע זה עתה, אחרי כ"כ הרבה שנים שחלפו מאז, אני מספרת מעשה זה שקרה, אגלה לכם את האמת.

בת-דודתי, שסיפרה לאמי אודות נפילתי לבור, ושבזכותה ניצלתי (ולא, אף איש לא היה יודע והייתי טובעת עמוק עמוק בבור), לצערי הרב נפטרה לפני כמה חודשים, עם הקורונה. זה יהיה לעילוי נשמתה - ברכה יזדי בת יוסף ויפה יונה, ת.נ.צ.ב.ה. היא עשתה זאת בחוזק אך בשקט. תמיד הייתה צנועה, וגם זמן פטירתה היה בשקט ובצנעה, ללא הרבה מלווים והספדים. נפטרה בשבת חוה"מ פסח תש"פ (בזמן הסגר של פסח), וכל הדור שהקמתי, הילדים והנכדים שלי - בזכותה.

שנזכה בקרוב לגאולה שלימה ולבניין בית מקדשנו בקרוב, אמן.