עוגת גבינה, שתיה מוגזת: כך נחבק את החיילים בקפסולה

גם אני התקשיתי להאמין לשמועות. לא האמנתי עד שלא פגשתי אותם ככה מכלי ראשון. לאחר תשעה באב פתאום הם הופיעו. כל מיני פנים מוכרות של בחורי ישיבה. "אוהו. שלום עליכם. הרבה זמן לא ראיתי אותך". "כן. הייתי בקפסולה". "כמה זמן?", "חודש וחצי", "חודשיים", "חודשיים וחצי". ו... גם יותר! לא האמנתי, ואני מוכרח להודות: עד עכשיו אני די מתקשה להאמין.

כל בחור כזה, שחזר לאחר חודשיים תמימים בהם היה בישיבה בלי לצאת, אני קורא לו לצד: "לא לא. אני לא מאמין. תסביר לי... תסביר לי בדיוק מה היה. מה. אתה רוצה להגיד לי שנכנסת לישיבה בערב ר"ח סיון, ו... וזהו??? נשארת שם רצוף עד ז' באב. איך? איך עשית את זה? אני לא מבין איך! לא. לא מבין".

אבל העיניים הטהורות מסגירות אותו. הפנים המאירות והנחושות מאמתות את העובדה הזו. כן. יש כאלו עשרות אלפי בחורי ישיבות. צר לי. גדול עלי! אני מוכרח להשפיל פנים ולהודות: אם אני הייתי בחור ישיבה בתקופה הזו. אני לא הייתי עומד בזה. אם היו דורשים ממני להישאר בישיבה חודשיים.. .היו עוברים על מלאכת צד! הייתי מרגיש כמו "צבי שנכנס לבית". בשלב מסוים הייתי פשוט משתלשל מהחלון של הפנימיה עם סנפלינג ובורח. אז זהו! שאלפי אלפי בחורי ישיבות בני עליה הטמינו את עצמם בישיבת שם ועבר במשך חודשיים תמימים ויותר. ולא נותר לנו אלא להצדיע להם.

גם המבוגרים שבינינו שיודעים לספר שפעם. פעם היינו נשארים בישיבה כל זמן קיץ בלי לצאת אפילו פעם אחת. אבל לא! אי אפשר להשוות לרגע! סוף סוף מדובר בבחורים של הדור שלנו, על כל המשתמע מכך, ואין צורך להרחיב בגודל ההבדל התהומי.

ובקיצור: לא הייתי מאמין! לא! לא הייתי מאמין שבחור ישיבה בדור שלנו מסוגל להיות טמון בבית המדרש במשך חודשיים תמימים. אני חושב שלא רק אני מופתע. יש עוד מישהו שכביכול מופתע. בורא עולם בכבודו ובעצמו! אבא שבשמים ששום דבר בעולם לא מפתיע אותו. אין כל חדש תחת השמש. אבל מעל השמש יש חדש! בחור ישיבה שמסוגל להתגבר על הטבע הכל כך נורמלי שלו, ומסוגל להטמין את עצמו באהלה של תורה בנתונים כ"כ קשים - הוא היחיד שיכול להפתיע את הרבש"ע בכבודו ובעצמו. "ואף הקב"ה תמה איתם".

זו הפתעה שלראשונה פגשתי אותה בבין הזמנים! כי במשך זמן קיץ עצמו, אדרבה, אז בעיקר פגשתי את הבחורים האבודים, את אלו שמכל מיני סיבות נפלטו מהקפסולות, אלו שמכל מיני סיבות שלא תלויות בהם נאלצו לחפש את עצמם מחוץ לקפסולה, ולהם היה את הקשיים שלהם, וחלקם הרגישו אבודים. אותם בעיקר פגשתי במשך הזמן.

אבל כשהתחיל בין הזמנים התברר לי שהגעתי להלכות אבידה ו---מציאה! כן. יש ברמב"ם הלכות אבידה ו---מציאה! האבידה והמציאה הולכים ביחד.

עד לפני שבועיים פגשתי בעיקר את האבידות. אבל עכשיו גיליתי את המציאות! יש בחורים שהקב"ה מצא את לבבם נאמן לפניו דווקא בתקופה הלא פשוטה הזו. ישנם בחורים שדווקא תקופת הניסיון הזו היתה להם נס להתנוסס והם גילו ומצאו בתוככי נפשם כוחות נעלים שהם לא היו מודעים להם עד היום. כן. חשוב שנדע. הקורונה לא הביאה לנו רק אבידות. היא גם הביאה לנו מציאות!

לחבק את החיילים

כאן חשוב לציין שבשקט בשקט, איפה שאף אחד לא רואה ישנם כל מיני מציאות שאף אחד לא יודע על קיומם. ישנם בחורים שדווקא נפלטו מהקפסולה. ומיודעינו דווקא הסתובב אבוד. אבל דווקא ברגעי ההתמודדויות הקשים ביותר כשהוא היה לבד לבד. בכסה. אף אחד לא עמד לצידו ומי רואני. דווקא שם הוא פתאום הפגין לקב"ה נאמנות. זו גם אבידה שכשהקב"ה מצא אותה. זו מציאה מאוד מאוד גדולה! זו מציאה שרק הקב"ה יודע עליה. זו היתה אבידה שאין לה סימנים. בשביל זה לקב"ה יש את הטביעות עין שלו. את הקריצה האישית שרק אתה והוא יתברך מבינים אותה. צר לי שאני לא יכול לטפוח לך על השכם.

בחורי ישיבות הקדושים והטהורים עוברים כעת תקופות לא קלות! וב"ה הם עושים את זה ובגדול. ו... נראה כי בעוד שבוע וחצי הם שוב הולכים להיכנס לקפסולות האלו, ואני שוב פעם מתחיל להרגיש פרפורי בטן כשאני רק חושב על זה. (כנראה שיש לי משהו עם מקומות סגורים...)

לא נותר לנו אלא להתייגע במחשבות איך אנחנו יכולים להקל עליהם כמה שאפשר, ולפחות להנעים להם את השהות שם. כן... כשהיו מבצעים בעזה או מלחמה בלבנון - כולנו מכירים את כל התמונות המוכרות והמשפטים המוכרים ש"מחבקים את החיילים" ומפנקים אותם ודואגים להם וכו' וכו'.

(צילום: Wisam Hashlamoun / Flash90)

אני מוכרח לומר, ושיישאר בינינו, להיות בחור ישיבה ולשבת וללמוד תורה בלי אותות הצטיינות ובלי להחזיק בנשק ארטילרי. לשבת מול גמרא ולהבין שהנשק שלנו בפינו. להבין את זה. ולחיות את זה במשך חודשיים. זה "לא פחות" קשה! שיישאר בינינו.

לא פופולרי להגיד את זה, אבל בשביל זה יש לנו בעלי תשובה שהיו קשים כארזים בצבא. וכשהם הגיעו לדף גמרא, ונדרש היה מהם לעדן את עצמם כתולעת מול סוגיה בגמרא על כל דקויותיה. כאן הם העידו בפה מלא שהקרב הזה עקוב מדם לא פחות (בלשון המעטה) מאשר כל קרב אחר. כן. "וירם קרן לעמו תהלה לכל חסידיו לבני ישראל עם קרובו", אומר הזוה"ק אלא תקרי קרובו אלא קרבו! יבוא יום ויתגלה שאותם קרובים שישבו ועסקו בתורה בבית המדרש - הם למעשה החיילים הקרביים ביותר שהיו לקב"ה אי פעם.

לא נותר לנו אלא לחבק את החיילים הקרביים האלו, ולהתייגע במחשבות איך. איך מקילים עליהם, איך מנעימים עליהם את חודש אלול במתווה הקפסולות. אין ברירה. צריך להתאמץ. לחשוב מחשבות. להפעיל יצירתיות. לא לחכות לבעלי אינטרסים למיניהם שאולי יגיעו למסקנה שאפשר לעשות על זה קמפיין. אל תחכו להם. כי בחורי ישיבות תמיד יישארו בתחתית הרשימה בנושאים האלו.

תמיכה ועידוד בתורה תמיד יישאר התחום הכי פחות פופולרי שמי "שעושה לביתו" לא משקיע במישורים האלו. לא נותר לנו - היחידים. כל אחד מאיתנו להפעיל חשיבה אישית, לפנות באופן פרטני לאיגוד בני הישיבות המקומי, להושיט יד, ולעשות מה שאנחנו רק יכולים לעשות בשביל להאהיב עוד יותר את התורה שכבר אהובה על בניה.

עוגת גבינה ביום ששי תמיד תהיה במקום; שתיה מוגזת בשבת אף פעם לא מיותרת. אני מדבר גם על הפיצ'יפקעס האלו. אצלך זה פיצ'יפקעס. אבל אצלו זה התייחסות! הייחס פה הוא הנקודה פה הרבה מעבר למה שתתן. חזקו ואמצו גבורי החיל! ה' עמכם!