מתכון לרוגע בימים טרופים אלו, מי רוצה?!

תקופה זו של מגיפה כלל עולמית ממחישה לנו היטב כיצד כול התכנונים והחישובים שלנו קרסו להם כמגדל קלפים. מי יכול היה לצפות שהכלכלה העולמית תקרוס כהרף עין?! ומי בינינו יכול לחזות מתי ובאיזו מהירות תשתקם הכלכלה?! התשובות לשאלות מסוג זה הן בגדר ספקולציות בלבד, שהרי ידוע כי "נבואה ניתנה לשוטים". אם הדאגה שלנו לא מבטיחה חוסן נפשי וכלכלי, אז מה כן?

מקור החוסן הנפשי והרוגע הפנימי שלנו הוא האמונה הפנימית שאנחנו בידי ה'. בפרשת ראה, בני ישראל עומדים ממש לפני הכניסה לארץ, ומשה פונה אל העם ואומר להם כי ניתנת להם הבחירה בן הברכה לקלקלה, בין קיום המצוות לבין אי קיומם. כפי שנאמר (דברים י"א, כ"ו-כ"ח): "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹקֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם". לא בכדי התורה מדגישה את המילה היום בשלושת הפסוקים האלו. ביאר על כך בעל ה"יסוד אמונה" (מתלמידי החוזה מלובלין) שהמילה היום מרמזת על בטחון השלם – שאין האדם מחשב ענייניו אלא מה שנוגע לו לאותו היום אשר הוא עומד בו, מבלי לדאוג דאגת מחר...

פירוש דומה אנחנו מוצאים בפרשת ואתחנן על הפסוק: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" (דברים ד', ל"ט). כיו"ב פירשו (יסוד האמונה לאחד מתלמידי החוזה ועוד) את הפסוק "וידעת היום", שהקב"ה אומר לאדם – כל מהלך מחשבותיך יסובו רק על היום, ואם יכנסו אל לבך דאגת המחר, "והשבות אל לבבך" - כי ה ' הוא האלוקים, והכל בא מאתו יתברך אשר "אין עוד מלבדו". ומי שברא יומו ברא פרנסתו (מכילתא בשלח פר' ויסע ב') – כי לא ייטוש ה' את עמו להשפיע עליהם כל טובו בכל עת ובכל שעה, אם כן "דאגה מנין".

כלומר, כחלק מדבריו של משה לישראל לקראת הכניסה לארץ, עולה שוב ושוב עניין הביטחון בה', מאחר שקל כל כך להיכשל בעניין הזה. כי הרי קל ליפול אל הפחד, ומרוב השתדלות קל לאבד את הביטחון בה' ולהיתפס לאשליה של "כוחי ועוצם ידי" שמגיעה עם תחושת ביטחון מופרזת בעצמנו.

מסופר על אחד מבחורי ישיבתו של ה"חפץ חיים" אשר דחה שידוך מסוים, כי רצה שיובטחו לו חמש שנים של "קעסט" – מזונות על חשבון הורי הכלה. ניגש אליו ה"חפץ חיים" ושאלו: עוד כמה שנים אתה חושב שתחיה? אמר הבחור: כשבעים. שאל ה"חפץ חיים": ומה תעשה בשישים וחמש השנים האחרות? אמר לו הבחור: ה' יעזור... הוכיחו ה"חפץ חיים": על שאר השנים אתה סומך על ה', ורק לגבי החמש הראשונות אינך סומך?!... דומה אתה לדתן ואבירם, שאגרו מן למחר אף שהקב"ה אסר. על מחר פחדו שה' לא יביא – ומה עם מחרתיים? כמו שסמכו על ה' למחתרתיים יסמכו גם על מחר...

הדאגה מתוך פחד וצער למחר מרחיקה את הפרנסה. הרבה אנשים בוטחים בה', אבל ליתר בטחון עושים השתדלות. אדם שזקוק להשתדלות לא רק משום שיש לעשות השתדלות אלא גם כדי להירגע, זה אינו בטחון אמתי. לכן, הדבר הראשון הוא – לא לדאוג מתוך פחד בעניין הפרנסה, אלה "לדאוג" במובן של אחריות אישית הנקראת "השתדלות". אותו הקב"ה שנותן חיים, ייתן גם פרנסה. ה' נותן את הניסיון בפרנסה. את הצער והדאגה אדם מוסיף לעצמו בהתנדבות... לא לפחד! הפחד רק מעכב את השפע מלבוא. זוהי עבודה תמידית, אך שווה מכל הבחינות. התלונות והדאגות הן אלו היוצרות את הקשיים בפרנסה, כפי שאמרו חכמנו על בני ישראל במדבר שבשל תלונותיהם על מחסור במים לא היו להם מים... מאידך, גם אם על פי דרך הטבע אין תקוה לפרנסה, יש לזכור את נס המן במדבר.

המידה המתאימה להשתדלות. כמו מסמר שתוקעים בקיר, כל זמן שנכנס בצורה ישרה, זה בסדר, וכשמתחיל להתעקם, עדיף להפסיק – כך בהשתדלות: צריך שתהיה בצורה נורמלית וסבירה. ברגע שמתחילים "להתעקם" בשביל פרנסה, וזה בא על חשבון דברים חשובים אחרים, זה הזמן לעצור. כלומר, לחסוך ולהשתדל זאת החובה שלנו אך יש לזכור ממי בסופו של יום הכול מגיע. הידיעה שה' זן ומפרנס כל יום, יש בזה להרגיע אותנו באמת בכל מצב, שמה שלא יהיה - אנו בידיו בכל עת ובכל מצב, ולכן יש יותר רוגע לאדם שחי בזו האמונה האמתית! "הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ לֹא יִתֵּן לְעוֹלָם מוֹט לַצַּדִּיק" (תהלים נ"ה כ"ג). אמן!