עד שנבדוק אלו מחמאות אנחנו רוצות, בואו נבדוק איך אנחנו מחמיאות לאחרים

"אני שומעת שאת בוכה, אבל אם לא תגידי לי מה את צריכה אני לא אוכל לעזור לך".

יש משפטים כאלה, שנאמרו לנו בילדות, והולכים אתנו פנימה אל תוך החיים.

"אני שומעת שאת בוכה, אבל אם לא תגידי לי מה את צריכה אני לא אוכל לעזור לך".

מי אמר למי ובאיזה הקשר?

ברור שזה מתאים לגיל הרך, בו הילדה בוכה בלי סיבה הנראית לאמא, אמא טובה, כזו שרוצה לעזור. אמא ששומעת את הילדה שלה בוכה על הספה, בכי ארוך כזה, טון מסתלסל בעליות וירידות, נדנוד נצחי, מושפע ישירות מהלך המחשבות של הילדה ואיפה היא טיילה עם הדמיון שלה. אמא טובה, שרוצה להושיע, אבל זה מן אחרי הצהריים כזה של ילדה שקמה מהשינה, ילדה שלא רצתה שיגידו לה לישון בצהריים, שונאת לישון בצהריים, יודעת כשהיא מתעוררת שהיא הפסידה בהעדרה, אין לה מושג מה, אבל השינה גרמה לה בור של זמן שאיננו, ההתאוששות חזרה לאיזון לוקחת לה זמן בבכי רם שמעצבן את כולם.

"אם לא תגידי לי מה את רוצה אני לא אוכל לעזור לך".

והילדה, הילדה באמת לא יודעת מה היא רוצה. היא רוצה שיהיה לה טוב. מה היא רוצה. היא לא יודעת מה היא רוצה. והכי מעצבן, זה הרגע הזה בו אמא אומרת לאבא, "עזוב, היא לא יודעת מה היא רוצה".

הימים חולפים, שנה עוברת, והילדה גדלה.

השאלה "מה אנחנו רוצות כדי שיהיה לנו טוב" עדיין נשארת.

אנחנו אמורות לדעת לענות עליה. עבור אחרים שרוצים להיטיב לנו, גם עבור עצמנו.

בעבר הרחוק כתבתי כאן על מחמאות שכולנו צריכות.

כתבתי שנמאס לי להיות מקבצת נדבות של מילים טובות, ולהיות תלויה כל הזמן במה יגידו, אם יגידו, להיות מאושרת על ידי האחרים המשמעותיים שיעריכו, אם יעריכו.

אין לי יותר את האפשרות להמתין ברוגע עד שמישהו יועיל להגיד לי אם האוכל טעים ואם השולחן ערוך יפה. ולכן, כך כתבתי אז (זה שאני זוכרת מה כתבתי, זה גם בגדר נס), לא שיניתי את מדיניות המחמאות שלי, להפך, לקחתי עורך דין, מומחה לזכויות יוצרים ופטנטים, וקיבעתי את המדיניות. מזכירה את כללי המשחק; היי קשובה לעצמך, אל תהיי כענייה בפתח הסיטואציה: עשית משהו, נתת את הלב, את מצפה למחמאה - אל תחכי עוד רגע, תזעקי לחלל החדר, ותבררי נכונות. תני לא יותר מדקה, אם נושאים אחרים ממשיכים לדחוק את היחס אליך, תזיזי את הרעש ותשאלי: "נכון הטיול נפלא?", "נכון בחרתי נכון?".

כמו שישנה "הלוחשת לתינוקות", ישנה ה"כמהה למחמאות".

עד שכל אחת תענה לעצמה מה המחמאה שהיא הכי צריכה (איזו חכמה את, איזה אוכל נפלא, איך דייקת את הזית לקישוט בפינה, איזו מסירות נפש וכו'), או מיהו האדם הכי משמעותי במקרה הזה שהיא היתה רוצה שייתן לה את המחמאה, הפעם בואו ניגע באיך אנחנו נותנות מחמאות לאחרים.

עולם ומלואו.

יש נשים שמפזרות מחמאות כמו ספריי של סנו.

יש קמצניות שבחיים לא תוציאי מהן מילה טובה. מסכנות. מעניין מה סותם להן שם את הבאר.

יש כאלה מחמיאות שמתכוונות באמת, יש כאלה שסתם רוצות לתת לך הרגשה טובה, וגם זה נחמד.

מה גורם לנו להוציא מתוכנו מחמאות לאחרים? אינטרס פנימי, אמת של עין טובה, רצון לתת? עולם נתינת המחמאות של עצמנו מרתק בהחלט.

נתינת מחמאות או קמצנות מחמאתית היא יופי של מקפצה לבריכה של עצמנו.

בדקי את עצמך, רגע לפני שאת מחמיאה, רגע שלפני שהיית רוצה להחמיא ואת לא מצליחה, רגע לפני שאת מרגישה את הגולה בגרון, רגע לפני שבאמת אין לך בעיה להגיד את המילה הטובה.

שימי לב אלו אנשים ייקחו את המחמאה, ואלו יחזירו לך מיד מחמאה אחרת. מי יאמין לך, ולמי תעבור המחמאה ממש לידו.

לעולם אל תוסיפי את המילה דווקא לסוף המחמאה, "את נראית היום נפלא, דווקא". זה מעליב. התמקדי בפרטים הקטנים, ולא במעשה הגלובלי.

מחמאה בנויה משלושה חלקים: נפש המחמיא ומצבה, המילים שנאמרו, והנפש המקבלת את המחמאה.

קדימה, חם, נהייתי צמאה.