סיון רהב מאיר דואגת לילדים האבודים של הקורונה

הסיפור האמיתי הוא הפער. הקורונה מגדילה את הפער. אנחנו עוסקים רבות בפתיחת שנת הלימודים, אבל כל הזמן מתייחסים ל"כיתות א'" או "כיתות י'" כאל דבוקה אחת - כמה ימים בשבוע הם ילמדו, וכמה זמן יהיו בבית, ואיך ילמדו משם - כאילו מדובר בחבורה אחת שפשוט עושה מה שאומרים לה.

כיתות א' מורכבות מילדים שיסתדרו היטב, כי ההורים ילמדו איתם בבית, וידאגו לחוגים ולהעשרה, וישימו לב לתכנים שהם צורכים, אבל מורכבות גם מילדים אבודים בלי מסגרת, עם תנאי פתיחה אחרים לגמרי, שעלולים לא לדעת לקרוא ולכתוב כמו שצריך. זה נכון בכל הגילים: יש בני נוער שהקורונה היא בשבילם מכה קטנה בכנף, ויש כאלה שאצלם זוהי רעידת אדמה שהזיזה וטלטלה את כל חלקי חייהם. פעם שני הסוגים האלה היו נפגשים בכל בוקר באותה כיתה, וקיבלו לפחות אותה חבילת בסיס. עכשיו הבית והרקע שלהם משפיעים יותר מכל. זה לא רק המצב הסוציו־אקונומי. גם ילדי תפנוקים עם הורים קרייריסטים יכולים להיזנח כעת לצד הדרך. גם בעלי לקויות למידה קלות שעלולות להפוך לקשות.

דיברתי עם מחנכת שסיפרה ש־80 אחוז מהכיתה שלה ביסודי השתתפו היטב בשיעורי הזום. בהתחלה היא הייתה מרוצה. אחר כך הבינה ש־20 האחוזים שלא נמצאים כלל - הם האתגר האמיתי. "ה־80 אחוז יסתדרו, הם חזקים, הם מבתים חזקים, אני פחות דואגת להם. אבל יש ילדים מנותקי קשר. יש ילד שההורים שלו לקחו אותו לעבוד איתם במכולת המשפחתית, מתחילת הקורונה. הייתי מצלצלת בבוקר ושואלת למה הוא לא בזום, והוא היה עונה לי מאחורי הקופה. הוא בן עשר".

מדריך נוער סיפר לי: "אני מכיר נערים שבלי מערכת החינוך, לא ייצאו לעולם לטיול בארץ ולא ייכנסו לעולם למוזיאון. אני מסתכל עליהם אחרי חצי שנת קורונה ורואה תוהו ובוהו בעיניים".

גם אנחנו יכולים וצריכים לחפש את הנערים האבודים האלה סביבנו ולעזור. פרשת השבוע האחרונה, פרשת "ראה", היא תזכורת שנתית לערבות ההדדית הזאת, לצורך התמידי לדאוג לחלש ולנזקק. שוב ושוב מזכירה הפרשה את האביון, האלמנה, הגר, היתום - וקוראת למי שיש לו לשים לב אל מי שאין לו.

אבל גם המערכת צריכה להתגייס. שירלי רימון, מנהלת מינהל החינוך של עיריית תל־אביב, העלתה השבוע את הנושא לדיון פתוח ברשת. "סוף־סוף קיבלנו גמישות ואוטונומיה", כתבה וניסתה למצוא את המתוק בתוך המר הזה, ושאלה מה עושים עם אותם מנותקי קשר. ההצעות שעלו מהשטח הן רבות: מיפוי של כל הילדים הנושרים, חונך אישי לכל תלמיד, ביקורי בית של מורים, תלמיד שאחראי להשלים איתם את השיעורים, מורה שאחראי בבית הספר רק על התלמידים האלה ועוד ועוד.

לפני כל זה, צריך להיות ברור לנו שזה הנושא החשוב ביותר כעת. העובדה שהעובדים הסוציאליים שבתו ועכשיו תוכנית היל"ה לנוער בסיכון נמצאת בסכנת סגירה – מעידה שעוד לא הבנו שאנחנו נלחמים כעת עבור אותם 20 אחוז. שגם הם, אף על פי שאינם בני 60 פלוס, הם "קבוצת סיכון".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".