איה קרמרמן חושבת שלקחנו את "חופש הביטוי" קצת רחוק מדי

לפני מספר ימים, אחרי סיום הצום, שיתפתי תמונה ברשתות החברתיות. תמונה מסורתית של פוסט תשעה באב או חול המועד: אני, שקועה ותקועה בתוך ערימת כביסה שיצאה מכלל שליטה ימים רבים לפני צילום התמונה. "חוזרת מחל"ת", הוספתי למטה. כן, המציאות היא לא תמיד זוהרת וחיננית, אבל מי שמכיר אותי, או קורא את הטורים שלי, יודע שאני לא מאירה רק את הצד הפוטוגני של החיים. בין עשרות רבות של תגובות, הייתה תגובה שגרמה לי מחנק בגרון. מישהי שלחה לי הודעה בפרטי וזו לשונה: "למה לא לעשות כביסה תשעה ימים? אל תגידי לי שזה בגלל תשעת הימים. כי אם כן, זה מגוחך. את לא באמת מאמינה שאם לא תעשי כביסה בית המקדש יחזור". אולי זה לא היה אמור לפגוע, אבל מה שהיא כתבה עשה את עבודתו וצרב. הרגע סיימתי לצום על שנאת חינם, וטראח קיבלתי אותה לפנים. לא מספיק שהמשיח לא הגיע, אלא עולם כמנהגו נוהג. צום לא מועיל להכל, מסתבר.

אז שלום לך, אישה נחמדה שטרחה לכתוב לי עלבונות. אני כותבת לך כי העלבת אותי. אני מקווה שממש לא התכוונת לטרוח ולהעליב אותי, אני מקווה שיותר התכוונת להגיד שקשה לך להתחבר לאמונה שלי. חוסר ניפוי המילים שלך גרם לי להיעלב. לא יודעת למה זה צבט בי עמוק. אולי אני צריכה לפתח עור עבה יותר. עד אז, כדאי שתדעי, נעלבתי. המילים שלך פגשו אותי ברגע של שברון לב. מובן שלא יכולת לדעת את זה, אף פעם אי אפשר לדעת באמת מי עומד מולך ואיך הוא מרגיש.

הרסנית יותר מקורונה

האמת שאני לא כותבת רק לך. אני כותבת לכולנו. בעולם שלנו מסתובבת מגפה הרבה יותר גדולה והרסנית ממגפת הקורונה. זו מגפת "חופש הביטוי", שגורמת לנו לומר מה שבא לנו, איך שבא לנו, איפה שבא לנו. בלי חשבון, בלי לתת את הדעת למה גורם חופש הלשון שלנו.

כולנו לוקים בה. את לא לבד. המחלה הזו סופר מדבקת, והיא נישאת באוויר. כרגע אי אפשר להתחסן מפניה, כולנו חולים בה. על אף כל אלו, האמת היא שממש לא בא לי לעשות פרצוף ברסלב ולדון לכף זכות. להסיר ממך כל אחריות, לומר לך שאת תינוקת שנשבתה בעולם חסר צנזורה פנימית וכבוד בסיסי לאחר. מחילה. אני לא אומרת את זה, כי את, כמו כולנו, מצפה שיתייחסו אליך אחרת מאיך שהתייחסת אלי. כמו שלא היית נכנסת לבית שלי ומתחילה לעלוב בדרך החיים שלי, ככה את אמורה להתנהג בנימוס בסיסי גם בפגישתנו הווירטואלית. בואי נאמר את האמת, שתינו יודעות שבחיים האמיתיים לא מדברים בפוגענות ישירה. את ואני מצפות מהמורים שידברו לילדים שלנו בשפה מגדילה ומחזקת, ולא יקטינו אותם במילים דורסות. את ואני מצפות שהבעל שלנו יברור את המילים שלו כשהוא מעיר לנו. שתינו יודעות שאוי לו אם לא. את ואני, אנחנו דורשות שנותני השירות למיניהם ידברו אלינו בצורה מכובדת ומלאת נימוס. את ואני שותקות בשיחות עם ההורים, עם השוויגער, עם מנהלת הבנק. את ואני לא נותנות דרור ללשון הלעיתים־הרסנית שלנו להשתולל חסרת צנזורה, כי אנחנו יודעות את האמת: מילה מיותרת אי אפשר להשיב.

אני חייבת להיות כנה איתך. אני ואת אותו דבר. אין לי מילימטר של התנשאות כלפייך. בבית ילדותי הסתובב הספר של דבורה עומר "אם אין לך משהו טוב להגיד, תשתקי", אבל לא כך אמא שלי חינכה אותנו. אמי לימדה אותנו שעלינו ללכת עם האמת שלנו ולא לפחד או להתבייש לומר אותה. חופש הביטוי היה הערך העליון שעליו התחנכנו. סביר להניח שהיו כמה פעמים שאמי התחרטה על הגישה הזו, בעקבות אי אלו פדיחות שאחותי ואני עשינו לה במצודת זאב. אם לומר את האמת, גם את הקריירה שלי עשיתי מלתת דרור לפה שלי, או במקרה שלי, להקת דרורים. החזרה בתשובה לא שינתה את דעתי, אולי רק מיתנה את המימוש שלה. המוח שלי עדיין רץ ב"חילונית", זורק לחלל המחשבות מילים מיותרות, מחשבות מרושעות שפעם היו עפות החוצה כמו אינטרנט ללא תוכנת סינון. בכל הכוח אני מנסה לצנזר את מה שרץ שם באוטומט, בתפילות אני מבקשת שהאינסטינקט הנבזי הזה יתמתן. כל יום אני מגלה כמה קשה לקיים את ההמלצה פשוט לשתוק.

עף לנו הפקק

אני כותבת לך, לנו, כי אני חושבת שאני כותבת בשם רבים: הגיעו מילים עד נפש. די. חופש הביטוי הוא ערך חשוב, אבל לקחנו אותו צעד אחד רחוק מדי. מעולם של צנזורה עצמית, נימוס ודרך ארץ, עברנו לדגול ב"בואו ניכנס בו, ולא משנה מי זה", רק כי זה אפשרי ובא לנו. בתקופה האחרונה, צורת השיח שהייתה שמורה לטוקבקיסטים אלמונים חלחלה אל השיח הציבורי, שחוצה רף חדש של רדידות. נראה שלכולם עף הפקק, או שהתקלקל השסתום הנחוץ הזה, שמשהה את השידור מהמוח אל הפה ומאפשר לנו לשתוק שנייה לפני שאנחנו פולטים הערה עולבת. עברנו את הגבול. על כולנו לתהות האם חופש הביטוי הוא ערך חשוב יותר מהצורך של כולנו שיהיה נעים לחיות פה אחד לצד השני. מסתמן שלא סתם ה' סותם לנו את הפה עם מסכות. כנראה כל רמז עבה אחר שהוא שלח לנו כדי שנשתוק, לא נקלט במערכת.

ממרח סלק קליל ומושלם לקיץ

המצרכים:

2 סלק // 1 כפית מלח // 2 כפות לימון סחוט // 6 כפות שמן זית

אופן ההכנה:

מקרצפים את קליפת הסלק היטב ומכניסים לסיר מלא במים // מבשלים את הסלקים עד שאפשר לתקוע בהם סכין בקלות // מקררים מעט ומקלפים את הסלק. אין צורך בקולפן. ניתן לקלף עם הידיים. הקליפה פשוט תרד כמו מביצה קשה // מעבירים את כל המרכיבים לבלנדר או למעבד מזון וטוחנים עד לקבלת ממרח חלק // טועמים - אם מרגישים יותר מדי את מתיקות הסלק, מוסיפים מעט מלח ולימון // שומרים במקרר בכלי אטום כשלושה ימים.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".