בגדי המלך החדשים: תיבת הפנדורה שנפתחה בעקבות מחאת "היהודים באים"

מאז פורסם על קיום עצרת מחאה מול תאגיד "כאן 11", השתמשו מתנגדי העצרת בשלל ביטויים פוגעניים. 
ככל שמתקרב מועד ההפגנה (היום, 17/8/20, בשעה 19.00) מתברר כי אכן, התוכנית היא רק סימפטום לבעיה מורכבת בחברה הישראלית

חופש ביטוי? תלוי למי

פונדומנטליסטים, אייטולות, חשוכים וסותמי פיות. הפנינים הללו ועוד, נאמרו מפי תומכי התוכנית, כלפי מארגני ומשתתפי המחאה. 
ללא אבחנה הוכנסו לקטגוריה "המפרגנת", החל מפשוטי העם בעלי האמונה התמימה שנפגעו בעבור משה רבינו ועד לגדולי רבני הדור. מי שמשתמש בביטויים הללו, הם בין היתר גורמים בעלי השפעה.
כדאי להעמיד דברים על דיוקם. למתנגדים לתכני "היהודים באים" שמורה הזכות להיעלב, לכעוס, למחות ולפעול למען שינוי. זוהי דמוקרטיה, ולדאבונם של חלק מזערי באוכלוסיה - היא פועלת לשני הכיוונים.
אלו המגדירים עצמם לוחמי חופש ביטוי נאורים, נעמדים על רגליהם האחוריות על מנת להגחיך ולבזות את משתתפי המחאה. הם מפעילים לחץ פסיכולוגי חברתי, משתמשים בביטויים נמוכים בכדי ליצור אצל הצד השני בושה, שתרחיק אותו מהדחף להגן על אמונתו.  
הרב זמיר כהן ויתר הרבנים ואנשי הציבור שהצטרפו למחאה, התבטאו כנגד אלימות פיזית ומילולית ובעד מחאה רצינית ומכובדת. עובדה זו לא הצליחה לבלבל את מתנגדי המחאה, שהפכו את כל מי שכואב על תכני התוכנית, לחלילה, מפגע פוטנציאלי.
מדובר במוסר כפול של מתנגדי המחאה, שהוכיחו מעל לכל צל של ספק כי הם בעד חופש הביטוי, ובלבד שמדובר בחופש שלהם להתבטא, ובו בלבד.
לפילוסוף הצרפתי וולטר מיוחסת אימרה מפורסמת, שתהיה יפה ללוחמי חופש הביטוי הנאורים: "אינני מסכים למילה מדבריך, אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם"

מי שמאמין לא מפחד 

המצביא נפוליאון אמר: "עם ללא עבר, אין לו עתיד." יגאל אלון ז"ל אמר: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל." שני ביטויים אלו מפורסמים ומוכרים, לא בכדי. ההיסטוריה האנושית מלמדת אותנו כמה חשוב להוקיר ולייקר את השורשים והעבר שלנו, על מנת שעתידנו יהיה בהיר וברור.
כאשר יהודי קם בבוקר, מיד כשפוקח את עיניו אומר: "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך" ולפני שנרדם אומר: "שמע ישראל ה' אלוקינו, ה' אחד". התורה מלווה אותו מרגע הולדתו, בברית המילה, בבר מצווה, בחתונה שלו, בשמחות ובאבל. זהותו, אורחות חייו ומנהגיו שזורים בה. תורת ישראל היא תורת חיים. אבותינו מסרו נפש עליה. אם על זה לא ימחא האדם, על מה כן?
השימוש בשיטה שמנסה למנוע מאנשים להביע את עצמם,  על ידי טרור ההגחכה, הבוז והלעג, נשחק לכדי אבק. העם מכיר אותה, שבע ממנה ומקיא אותה. 
מילים מושחזות וביטויים חריפים ככל שיהיו, לא יצליחו באמת ולאורך זמן למנוע מאדם לזנוח את אמונתו השורשית והעמוקה שמלווה אותו כפרט מתוך קבוצה הומוגנית למעלה משלושת אלפים שנה.
הפעם התאגדו כתף אל כתף, כאיש אחד בלב אחד המוני אנשים שהשייכות שלהם לעם ישראל ולמורשתו עמוקה.
המנוע האדיר שדוחף אותם להתאגד הוא כוח האהבה שלב. האהבה למסורת, לבית אבא, לאבות הקדושים, לריחות השבת, לאביהם שבשמיים, ולנביא שלהם משה רבינו עליו השלום.
דבר לא יצליח לערער את האהבה הזכה, הטהורה, שאינה תלויה בדבר, הרוטטת כמיתר על ליבו של יהודי מאמין. ומי שמאמין לא מפחד, לא מכך שיכנו אותו חשוך, ולא שיערערו על החוסר שלו בחוש הומור.
מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ.

אל תאמרו סאטירה, אימרו סטירה מצלצלת 

בכותרת למאמר שכתב גיל קופטש לאתר ICE שאל: "עד כמה קטנה וחלשה האמונה שלכם?".
לשיטתו, כאשר אנו מוחים או חלילה נעלבים, זה מיד שם אותנו באותה סירה עם המוסלמים הפונדומנטליסטים. עוד הוא כותב: "'צחוק עשה לי אלוהים" נאמר בתורתנו האהובה. ואם אלוהים בכבודו ובעצמו עשה את הצחוק. אז שלא נשתמש בו?'".
נכון, צודק קופטש - הצחוק בריא לבריאות וזוהי מתנה נפלאה שנתן לנו הבורא כדי לתבל את חיינו בשמחה והומור. אך יש הבדל מהותי בין הצחוק שעשה לי אלוהים, לבין לעשות צחוק על אלוהים ומאמיניו.
כאשר הוא שואל "עד כמה קטנה וחלשה אמונתכם, שכל דחקה קטנה מאיימת לערער את תפיסת עולמכם?" ניכר כי הוא פספס כמה פרקים.
לא מדובר בדחקה או בדיחה שובבה ובלתי מזיקה. מדובר בביזוי עמוק, חריף, גס מאד ומלא במסרים הרסניים. מסרים שיכולים לשנות את תפיסת עולמם של בני נוער וגם מבוגרים רבים שאינם מכירים את התנ"ך כפי שיהודים אמורים להכיר אותו. בכוחם של סדרה, סרט ואפילו שיר לשנות תודעה ותפיסה. כן, עד כדי כך. עוד יבואו ימים, שהמחקר והספרות הרפואית יגלו לנו את מימדי עוצמתה האדירים והאמתיים של המדיה.
תנודותיו האמוניות של גיל קופטש הן העניין שלו. אך אין זה הוגן להדביק לנו את קטנות וחולשת האמונה.
סאטירה תפקידה לעורר שיח, להצחיק וגם לעצבן. במשך 4 - עונות "היהודים באים" מפליאים בנו סטירות נמרצות. מפליא לראות שעד שהצליחו להשיג את מבוקשם ולעצבן אותנו כהוגן, הם מתלוננים. אולי בטעות חשבו שנסתפק להתעצבן לנו לבד בבית, בחושך, נעביר תחנה ונלך לישון. לא הפעם. הפעם אנו מוחים על ביזוי הדת שלנו.
ובל נטעה, גם למתנגדי המחאה יש דת. לא ידוע עדיין מהו שמה של דת זו.  אולי דת הסאטירה, או דת חופש הביטוי הבלעדית להם. ומי יודע אולי יום אחד הם גם יחברו המנון, יציירו דגל ואפילו יכתירו להם מלך הלבוש בבגדיו החדשים.
אך כדי שכל הדתות, הן היהדות האותנטית והן הדתות החדשות והמומצאות יוכלו לחיות בשלום, אחווה ורעות, עליהן לכבד אחת את השניה.