שלוש התקופות המרכזיות ביציאה למלחמה על היצר הרע

בפרשתנו מובאים פסוקים המורים לנו כיצד להתנהל במצב מלחמה. אחת ההוראות היא, שטרם צאת העם לקרב, הכהן צריך לדבר אל העם ולומר: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם, אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם, אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם" (דברים כ', ג'-ד'). הכהן מעודד את העם ונוסך בהם בטחון באלוקים. לאחר מכן, ניגשים שוטרי העם ומעבירים לעם את דברי הכהן: "מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּו. וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה". לאחר מכן, שוטר מדבר ושוטר אחר משמיע לעם: "וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ, מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב, יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ" (ה'-ח').

רק מי שמוכן למסור את נפשו יכול לצאת להילחם, אולם מי שחושש שבאמצע המלחמה יתעורר בו רצון לשוב לביתו, מונעים ממנו לצאת מלכתחילה. כיוון שכך, שוטרי העם שואלים את היוצאים למלחמה, האם הם חושבים שעלול להתעורר בהם רצון לשוב באמצע, ובין יתר הדברים הם שואלים האם מישהו מבינכם ארש אישה ועדיין לא נשאה, האם מישהו נטע כרם ועדיין לא נהנה ממנו, או האם מישהו בנה בית ועדיין לא חנך אותו. כאמור, מטרת השאלות היא למנוע מאנשים החוששים מכישלון לצאת למלחמה.

כמובן, יש מה להרחיב רבות אודות פרשה זו גם ברובד הפשט, אולם ברובד הרמז, פרשה זו מדברת על יציאת האדם למלחמה מול האויב הגדול ביותר שלו - יצרו הרע (פרשנים רבים, וביניהם בעל ספר עקידת יצחק, אור החיים הקדוש ועוד). מדוע היצר הרע הוא האויב הגדול ביותר של האדם? משום שכל אויב, רוצה לאבד את האדם ולהרע לו רק בעולם הזה, ואילו היצר הרע, רוצה לאבד את האדם מעולם האמת, מעולם הבא. אויב רגיל רוצה לאבד את הגוף, ואילו יצר הרע שואף לאבד את הנשמה.

שלוש ההכרזות המוזכרות בפסוקים, מכוונות כנגד תקופות החיים.

ההכרזה הראשונה היא: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם, אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם, אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם" (דברים כ', ג'-ד').

הכרזה זו מכוונת כנגד ימי הבחרות, בתקופה בה "אתם קרבים היום למלחמה על אויבכם". בימי הבחרות, מלחמת האדם ביצרו נמצאת בשיאה, כך שהוא קרוב ממש למלחמה יומיומית. כשאדם עדיין צעיר לימים, והוא מסונוור מפיתויי היצר המטעים אותו, פונה אליו התורה  ואומרת לו: "אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם, אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם". אל לך לחשוש ואל תיפול רוחך! הנך מסוגל לגבור על היצר! כיצד? "כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם, לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם" (דברים כ', ג'-ד'). הקדוש ברוך הוא עוזר! וכאמרת התלמוד: "יצרו של האדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו, אינו יכול לו" (סוכה נב ע"ב, קידושין ל ע"ב).

נשים לב, שהתורה כותבת "כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם", לא כתוב "השם יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן (שמות י"ד), או "והשם הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם" (שמות י"ג, כ"א). לא! כתוב שהשם הולך "עמכם". משום שבמלחמת האדם עם יצרו, קודם כל על האדם לעשות את ההשתדלות המרבית מבחינתו, עליו להקריב ולהתאמץ, ורק אחרי שהאדם עושה את שלו, השם עוזר לו והולך ביחד עמו. כשאדם יודע שהקדוש ברוך הוא מחזק את ידו, הוא מקבל מוטיבציה להילחם ביצר.  

ההכרזה השנייה מכוונת כנגד ימי העמידה, בהם אדם נשא אישה, בנה בית ונטע כרם. הוא הרבה יותר מיושב בדעתו והוא מסתכל על החיים במבט מפוכח יותר. לאדם כזה פונה התורה ואומרת – "יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ". שוב חזרה "הביתה", אל עצמך, ואל תיתן ל"איש" אחר (יצר הרע קרוי "איש" – סוכה נב ע"ב) להשתלט לך על החיים. בשלב זה של החיים, בימי העמידה, כשאדם עסוק וטרוד מאוד בענייני ביתו ופרנסתו, הוא צריך תזכורת מיוחדת לא להיות שקוע כל הזמן בענייני עולם הזה, וגם בשלב זה להיות מחובר "לביתו" הנצחי, לשוב בתשובה, ולנתב את כל עיסוקי חייו לתכלית נעלה. 

ההכרזה השלישית מכוונת כנגד ימי הירידה, כאשר אדם במצב של "מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב", הוא ירא "מהערימות" של העוונות שיש בידו (רש"י שם), הוא חושש שננעלו בפניו שערי תשובה והוא לא יכול לתקן את אשר עיוות, גם לאדם כזה פונה התורה ואומרת: אל תתייאש מן הרחמים - "יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ" (ה'-ח'). הדלת עדיין פתוחה כל עוד אדם חי. אל תתייאש ואל תייאש אחרים. 

פרשה זו נקראת בחודש הרחמים והסליחות – חודש אלול. חודש אלול הוא מתנה גדולה. חכמים תקנו לנו חודש שלם של הכנה לקראת ראש השנה ויום הכפורים. בכל יום תוקעים אנו בשופר כדי לעורר את עצמנו, ויש הנוהגים אף לומר סליחות מידי יום, וכמו בכל דבר, כדאי לקום באשמורת הבוקר ולהתכונן מוקדם ככול שניתן, מאשר להתעורר מאוחר מידי.

התורה מבטיחה שהשם אתנו.