"אמא, מה זה נקרא לעשות רבן יוחנן בן זכאי?"

בתחילת הקורונה פרצה לחיינו סדרת ספרי קומיקס על צדיקים. הראשון בסדרה היה של רבן יוחנן בן זכאי. בכורי התאהב. הוא חקר היכן שוכן קברו, בירר דרכי הגעה, ובגדול, לא חדל מאז להתפלל שיזכה לפקוד את ציונו של הצדיק המדובר עוד השנה, חרף הקורונה.

מריצים קדימה כמה חודשים: שלישי בערב כמעט לפני שבועיים, המדינה תשמע (ותשמיע) אודות נאום הפתיחה של ח״כ תהילה פרידמן בכנסת. נאום המדבר על אישה, רבן יוחנן בן זכאי ואיך לא - בית ובנייתו.

למחרת, צהרי יום רביעי, בעודי מדברת על צדיקים, נשותיהם ואיך עולם חסד יבנה בפינתי הקבועה בתוכנית ״כמו גדולות״ בערוץ הידברות (כל שני ורביעי), נסע בני עם הורי שיחיו לטבריה – אל הצדיקים.

כשחזר בערב, נפגשנו עם געגוע (כאילו עברה יותר מיממה, שכן כשפוגשים צדיקים חוזרים בזמן ממש), וההתרגשות ניכרה על פניו. בדרך כלל, בשיח הלילי שלנו, ששמור תמיד ללילות החמים של בין הזמנים, נכללים בעיקר צחוקים, מילתא דבדיחותא ומיני מאכלים. אבל כששלחו לי שמע של הנאום, והמשפט הראשון הכיל בתוכו את רצף המילים: רבן-יוחנן-בן-זכאי, הוא מיד התעניין שאל: "ממי, מה פירוש 'לעשות יוחנן בן זכאי'?".

ליטפתי אותו, כמנסה למשוך עוד איזה רגע או שניים בטרם אמשה את מילותי מקודקודי, אך לבסוף הודיתי שזו שאלה חשובה ביותר, שדורשת חשיבה לילית יותר מאשר תשובה קיצית. 

ואכן, המוחות סוערים ונבערים בתקופה חמה מאש כזו. כולם פה מסביב גועשים על קיומנו, ולא ברור מי בצד האמת, מי בצד של השלום ומי יצעד אחרון עם הלפיד, לראש או לזנב...

אם נשים רגע בצד את הפרסונה והאג'נדה האישית של הח"כית הנ"ל, הרבה מדבריה בנאום הספציפי הזה, היו פשוט אוטנטיים ומייחלים לחיבוק. כמו דורשים שנאמץ אותם לחיקנו וניזכר בנס שכל אחד מאיתנו מקיים ביום-יום, מעצם היותנו יהודים על אדמת ד' ולא על אדמת ניכר.

מודה, לא יכולתי להתעלם מהרצון הבסיסי שלה לבית. בית טוב. בית בנוי לתלפיות. בית בטוח ומגן. בית שלישי, יציב קדוש ומקודש.

פוליטיקאים - גיבורים או קורבנות של רגע בהיסטוריה

והאין זה כך? האם אין זה הכרחי, לצורך בניית בית (כזה או אחר), להעז ולבקש לנו אחדות, אולי? שלום, נגיד? רצון משותף?! רצון להיות נאהב ולא רדוף בכל עת? לא לחשוש שבכל ניסיון להביע את עצמי אקבל מפח נפש ואיומים? אין זה טבעי לקבל הזדמנות שווה למול הפרטנר שלי, להציג את רצונותי / תפילותי / פחדי / השקפותי / שאיפותי וכדומה, מבלי להיות חשופה לכיתת יורים (או לחקירות צולבות ותיקי 4000 / 1000 / וכו׳).

חלילה לי מלגונן שחיתויות הרסניות, אבל מי שמי שופטת? אם כך, תנו לפחות לפעול. תנו לנסות לעשות פה משהו. תנו צ'אנס. כבר לא מאפשרים לשום מנהיג להנהיג. תתבוננו בהיסטוריה שלנו ותגלו שעוד לפני שהוא קם, מתכננים איך להפיל אותו בעודו רק מתיישב על הכס (ורצוי בתצוגת ראווה משמידה ומביכה במיוחד, להנאת הצופים והרייטינג). כשרוצים – אז מוצאים, תשאלו את הטוקבקים של "הארץ".

מילותיה של תהילה פלדמן ריגשו את כל אותם שעוד צלם אנוש ולב פועל בקרבם בעיקר, כי מרגיש שהחזון של עם ישראל והמדינה היהודית נכחדים, יחד עם ה״ביחד״ שלנו, ישר לתוך תהום צלולה ובהירה, וזה מלחיץ. מאד. הקרע אכן מבעית, אבל יותר מהכל מדאיג, שכבר אין שום אידיאולוגיה שתצליח לחבר. לגשר. כאילו הכל מקדש את האמצעיים ופשוט לשנוא, זו המנה העיקרית והכל חרוך ומלא תיעוב ודגלים שחורטים לנגד עיניהם רק דבר אחד: שנאה לשם השנאה, כי כבר שכחנו להיות בני אדם. שלא נדבר על יהודים, ודי לחכימא ברמיזה.

גם אם אותה ח"כ ואני סוגרות ביריית פתיחה שונה בתכלית, ולא רואות עין בעין, בהרבה הקשור ביראת שמיים, בדבר אחד לפחות אנחנו מסכימות לפי הבנתי את הדברים: יש את מי שמחכה למשיח, כדי שסוף כל סוף יוכל להוכיח לשכנו שהוא הצודק ולהכריז על עצמו כמנצח והנכון בתחתונים.

ישנם אלו שלא מחכים לו (ולא מכירים בו) כלל, אבל אם יגיע, ישמחו שיעשה סדר ויחסל את מי שמפריע "להם" לחיות.

וישנם אלו שמחכים לו, פשוט, כי הם מחכים כבר שכולנו נחזיק יד ביד ונגאל.

לכל איש יש... בית?

אתמול, בוקר שבת "שופטים", בשחתנו על המלך בשדה וקבלות לכבוד חודש אלול, עלתה בשולחן שבת הצעה מבני נ"י, להציב ליד לבו של כל יהודי שוטר אשר יזכיר לו מה הדבר הראוי והנכון לעשות. התרגשתי ונזכרתי בנאום, ובשאלת בני דאז. החזרתי את הכדור אליו ושאלתי אותו, מה מסמל עבורו רבן יוחנן בן זכאי?

הוא ענה בפשטות: "תקווה".

שאלתי "מדוע דווקא זו המילה שמתארת בעיניך את הצדיק?". הוא הסביר שזה מפני ש״גם כשהכל נראה אבוד, יש לו מין שוטר שמכוון, ולכן ידע מתי השעה ללכת נגד העקרונות הכי גדולים שלו, אל האויב שלו - לטובת הכלל, כדי להציל את הבית״. נדהמתי ונדמתי. כמה פשוט, ככה מדויק...

במוצ"ש, רגע לפני שנרדם, לא לפני שסיימנו לסדר את הכאוס החינני ולהחזיר אותו למצב שראוי לו להיקרא בית, הוא אמר לי: ״את רואה ממי, גם אם לא את בלגנת - את עוזרת, וגם אם לא אני הוצאתי את הצעצועים של לויה-רחל (אחותו הקטנה), אני מרים. כי ככה זה. אין זמן לבדוק בציציות מי עשה מה. פשוט כולם נרתמים לעזור... אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. בדיוק כמו רבן יוחנן בן זכאי״. חייכתי באושר על התקווה שניצתה בי מבעד למילותיו, שהנה, התשובה לשאלתו (ואולי לשאלת רבים מאיתנו) הגיע דווקא ממנו. ואמן שהקב"ה ימשיך להשפיע עליו חכמה, בינה, דעת ומזל. כי כשהבית ״בוער״, אין זה משחק ילדים. צריך לפעול, במהירות ובמתינות, ולעשות הכל כדי להציל את הבית. וככה בדיוק "עושים" יוחנן בן זכאי.

החכם מכל אדם ידע לחרוט על דגלנו, כי חכמת נשים בנתה ביתה.

אמן כן יהי רצון.

הטורים מוקדשים לעילוי נשמת דוּוִיד בן שלמה יעקב ותמריל לבית שווארץ זצ"ל.

תגובות, הצעות, שירים ודברים שבקדושה לאוֹרִײַן-יִסְכָּה: hashemonly@gmail.com  (לנשים בלבד!)

רוצים להזמין את אוֹרִײַן-יִסְכָּה לערב נשי מרגש בביתכן? (ללא תשלום). חייגו לטל: 073-2221290 או במייל aviva@htv.co.il