איה קרמרמן סוגרת שנת מגורים בירושלים עם תובנות מיוחדות

השבוע סגרתי שנת מגורים בירושלים. בכל שיחה שבה עולה עניין המעבר אנשים מתפעלים, מציינים את האומץ בבחירה שעשינו. "וואו, איזה מעבר דרסטי, כל הכבוד/ לא ייאמן, איזה אומץ, איך ויתרת על הבית שבנית ברעננה בשביל המעבר הזה/ וואו, ויתרת על הכול. לא ייאמן". אני זוכה לתשבחות לא לי. המעבר היה מהלך נסי, פרי ידיו הפתוחות של מנהל העניינים. כיוון שאלול בפתח, אני מנסה להתבונן בשנה המוזרה והמטלטלת הזו שעברה על כולנו. אומרים שאסור להגיע עם חובות לראש השנה. אם יש לך חוב עליך לסדר אותו, שמא תגיע ליום הדין באוברדרפט. בנוסף, מי שהתרחש לו נס ואינו מקיים פרסומי ניסא, עלול להיקלע למינוס בבנק ההודיה. מכיוון שצדיקה גדולה אני לא, עדיף שאגיע לראש השנה עם כמה שפחות תיקים, על אחת כמה וכמה כשמסתמן שבעלי לא יטוס הפעם למתקן הטעויות באומן.

בכל צעד - נדלק אור

מצ"ב פריעת חוב פרסום הנס שלי: בשנים האחרונות אני מתפללת שלילדים שלי יהיה בית ספר נפלא כמו שהיה לי בילדותי. שיהיו להם מורים משַני חיים כמו שהיו לי. שהם יקומו בבוקר וישמחו ללכת לבית הספר. אפעס, הילדים שלי נולדו לאמא דעתנית וביקורתית מאוד. הרגשתי שהגיע הזמן לדייק. זה קורה לי אחת לכמה שנים. ככה, באמצע יוני של שנה שעברה, נולד רעיון המעבר לירושלים. לא מכירה את ירושלים, לא מכירה בתי ספר בירושלים, אבל הג'וק כבר נתקע בראש ואין 300K  קוטל רעיונות מופרכים. מאותו רגע התחיל מרוץ. קפיצת ראש למים. רדודים או לא, אין לנו מושג.

כאן מתחיל התפקיד הגלוי של ה' יתברך בסיפור, להלן - הניסים. יש אמרה של גראוצ'ו מרקס: "אני לא מוכן להיות חבר במועדון שמוכן לקבל אנשים כמוני". אז החלטנו שאם עוברים בשביל החינוך, הילדים שלנו ילכו לבתי ספר שלא מקבלים אנשים כמונו. מקומות שידענו מראש שאין סיכוי שנתקבל אליהם. במקום זה, מה שקרה הוא שהיינו כאסתר המלכה - מצאנו חן וחסד בעיני כל מי שפגשנו. בכל פעם שהיינו בטוחים שהדלת נטרקת, קיבלנו טלפון שאומר "בואו נקבע פגישה". ברגע שקיבלנו אור ירוק, החלטתי שאני לא מסתכלת אחורה. לא אורזת פנטזיות לא ממומשות על בית שחשבתי שאזדקן בו. הרגשתי שה' הקשיב לתפילות שלי. אבל לא תיארתי כמה טובות מעלות ה' עלינו.

מכירים את האורגן הזה שכל פעם שדורכים עליו אור נדלק? ככה הרגשנו. כל צעד קדימה לווה באור ה' יתברך. כאילו הוא אומר לנו: אני אתכם במהלך הזה, אל תדאגו. אני עמוד האש, רק תבחרו ללכת בעקבותי. התחלנו לחפש בית. באיזו שכונה מחפשים כשלא מכירים כלום? שכונת רמות לבדה נראית גדולה מרעננה כולה. ה' התערב ומצא לנו בית במחיר מצוין וללא דמי תיווך. כשנסענו לראות אותו, המחשבה הראשונה הייתה - וואו, איזה חור. אבל מתברר שה' ממש יודע מה הוא עושה. לא חור ולא בטיח, בית מקסים, עם מספיק חדרים בשביל שכל הילדים יעשו זום סימולטנית, בלי להפריע לאחר, וחניה עם יציאה ישר מהבית, לימי חורף ירושלמיים. יומיים אחרי שסגרנו את החוזה, צלצלה בעלת הבית ושאלה אם אני רוצה שהיא תעשה במטבח כיור נוסף לחלבי. ככה, על דעתה. נו, לא נס?

עדיין חשבנו שמשוכת בית הכנסת לפנינו, אבל ה' הקדים תרופה למכה. בונוס נוסף על חשבון הברון: בית כנסת בול למידות של בעלי. מה שהכי פחדתי ממנו, עבר בקלות מתחת לרדאר. אולי יש סיכוי שנשרוד פה, חשבתי. איך שבעלי נכנס לבית הכנסת, כולם ניגשו אליו במאור פנים והציגו את עצמם. תוך שלושה ימים קיבלנו עשר הזמנות לסעודות שבת, אי אלו פרחים ועוגות לנחיתה רכה בשכונה. צ'ופר ממחלקת המתוקים של ה' יתברך. לא ברור לי למה הוא מפנק אותי כל כך. תוך שבועיים כבר מצאתי את הרצל, הירקן המעולה, דייג שעושה משלוחים עד הבית, והמון חברות שכל השנה חיפשו איתי גן לקטנצ'יק שכולל מצלמות אבטחה.

דמעות בכיתת הזום

אם הניסים האלו לא מספיקים, עכשיו תור הנס האמיתי בשרשרת סיפורי הניסים שהורעפו עלינו. אני בכלל לא מרגישה שוויתרתי. כן, לגור במרכז היה לי קרוב יותר לצור מחצבתי. פתאום, עולם שונה. נוף שונה. קרקע אחרת, כזו שהטבע שלי לא יודע בכלל לקרוא. בהחלטה רגעית, שלא ידעתי את המשמעויות הרחבות שלה, החלטתי לעקור שורשים ולחפש מקום חדש לנטוע אותם. שוב, בפעם המי יודע כמה. אבל אני ממשיכה לראות את עמוד האש שהוביל אותי לכאן, למקום מדויק יותר ממה שיכולתי לתכנן לעצמי. גדול מכך, ה' חס על הלב המתגעגע טבעית שלי, ושחרר אותי מהרגשת החמצה, כזו שהייתה יכולה לצוף בכל פעם שמשהו לא מסתדר כאוות נפשי. רק כשאנשים באים ומחמיאים לי על המעבר, אני נזכרת שבאמת היה צריך פה אומץ. הלב שלי מלא בהודיה על זה שאחד מהנסים היה שה' עיוור אותי זמנית. לקח ממני את הפחד שכה טבוע בתוכי. את כל הדלתות ה' פתח לרווחה, באתגליא אמיתית לעיוורת שכמותי, כדי שאקפוץ את הקפיצה הזו.

בימי הזום המפורסמים, עברתי בין הילדים. זו הייתה הפעם הראשונה שזכיתי לממש פנטזיה ולהיות זבוב על הקיר בכיתות שלהם. לא פעם ולא פעמיים עמדתי בצד בהקשבה, ודמעות הודיה זלגו לי על הלחיים. הבנות שרו יחד עם המורה את התפילה. הגננת לימדה את פרשת השבוע טוב כמו מלכַה'לי. המורה לגמרא היה כל כך סבלני בהסברים שלו, שאפילו נטולת גרסא דגמרא שכמוני הבינה את הנלמד. אין פה ויתורים, רק נסי קריעת ים פרטיים. אמר הרב שטיינמן זצ"ל: "עוד לא פגשתי מישהו שמוותר ומפסיד". אני לא יודעת אם הרב חשב גם עלי כשאמר את זה, אבל הוא לחלוטין צדק.

סלט סלק מבושל

אחרי מתכון ממרח הסלק של השבוע שעבר, קיבלתי מיילים: אם אנחנו כבר מבשלים סלק, תפרגני בעוד מתכונים. אז הנה מתכון פשוט ונפלא לסלט סלק. מתזכרת: סלק מחזק את הדם ומניע את מערכת העיכול לתקועים.

המצרכים:

3 סלקים בינוניים מקורצפים מלכלוך, לא מקולפים // ¼ כוס שמן זית // 3 כפות חומץ תפוחים אורגני // ¼ כפית מלח // צרור כוסברה קצוצה

אופן ההכנה:

מבשלים את הסלקים בסיר סגור עם הרבה מים, עד שאפשר לנעוץ בהם סכין חד // מקלפים עם הידיים - הקליפה פשוט תנשור מהם // חותכים לקובית גדולות // מתבלים בשמן זית, בחומץ ובמלח // לפני ההגשה מפזרים את הכוסברה.

שומרים במקרר בכלי אטום עד כחמישה ימים // אפשר לשמור במקרר את הסלקים שלמים במצבם המבושל // רצוי להשתמש בסלקים קטנים // יש סלקים מתוקים מאוד ויש כאלה חסרי טעם, לכן, טעמו את הסלט ותקנו את התיבול במידת הצורך.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".