מדוע אנו זקוקים לטיפול רגשי?

"דעו את נפשותיכם – דעו את אלוקיכם" (הרב וולבה).

כאשר אדם נקלע למצב נפשי בו הוא נתקל בקשיים ובבעיות, עד לכדי מצב שנפגמים תפקודיו היומיים, הוא אינו חי בשלום עם עצמו והמצב "נוגס" משמחת חייו, הרי זהו הסימן כי הגיעה העת לקבל סיוע מקצועי. על כל יהודי קיים חיוב לדעת את נפשו, להיות מודע לעצמו, להתבונן פנימה, כפי האמרה הידועה  "אין יום מאושר ליהודי מיום הסרת הספקות". ואם באושר עסקינן, הרי שזה מקדם אותנו למטרת העל שלנו כיהודים לעבוד את השם מתוך שמחה ושלמות. כיהודים מאמינים, עלינו לדעת שקיים קשר בל ינותק בין עבודת האדם לדעת את נפשו, לבין יכולתו האמונית לעבוד את השם. ככל שרמת המודעות העצמית גבוהה יותר, כך גם כך משתבח עומק הקשר בין האדם לבוראו.  אומר הרב וולבה ב"עלי שור" (ח"א, עמוד קל"ו): "אי הרגשת עצמנו היא טמטום הלב הנקרא בלשון התורה טומאה", ולהפך, אם נדגיש בלשון חיובית, שהכרת עצמנו, נגיעה בנקודת האמת הפנימית שלנו (שהינה אבן יסוד בעבודת השם שלנו), הריהי גילומה של קדושה. 

במשך שנותי כעובדת סוציאלית קלינית, עבדתי במרכז טיפולי לנערות בסיכון, מהמגזר החרדי. התנסיתי בעבודה עם נערות במגוון רחב של קשיים ובעיות, מורכבויות ורקעים משפחתיים שונים. לעיתים הטיפול היה תלוי כחוט השערה, מלווה בדרמות, כעסים, תוקפנות, נע ונד בין רגעים קריטיים, שבו הנערה טרפה נפשה בכפה, שברה את הכלים, ולעיתים "רגעי זהב" מכוננים שהיוו מהפך ונקודת מפנה גורלית.

לאה (שם בדוי) הגיעה ללא ביקור סדיר בתיכון, נפלטה מהמסגרת, שוטטה בלילות. להוריה היו קשיים גדולים בזוגיות וקשיים במסוגלות ההורית מול בתם המתבגרת. לנערה היו חרדות קשות, שכללו חרדה חברתית, התקפי זעם קשים וחוסר אמון בעולם המבוגרים. הנערה חשה שאינה מקבלת אהבה מהוריה, שאינה נראית. לאה ברחה לשינה למשך שעות מרובות, או לחילופין ניסתה לברוח בניסיונות בריחה חוזרים ונשנים מהמסגרת.

המפגש עמי, כמטפלת, היה עבורה מאתגר. לאה חששה מהתדמית של טיפול, לא נתנה בי אמון כמטפלת, ובעיקר לא האמינה בטיפול עצמו. מבחינתה של לאה זה "בזבוז זמן", והיא הגדירה את הטיפול, כלשונה, כ"שטות אחת גדולה". באחד מן הימים, בו שוב ניסתה לברוח, הסבתי את תשומת לבה לכך כי בכל פעם שהיא רוצה לברוח - היא מודיעה ומספרת על כוונתה מראש, ושבעצם זו מעין בקשה שלה לעזרה. הרי אם הייתה רוצה לברוח, יכלה לברוח בלי לומר דבר או מבלי להודיע מראש. שוחחנו שיחה קצרה אך נוקבת ליד השער, כשהיא עם רגל אחת בחוץ, חובקת את תיקה צמוד אליה, עד כמה היא בוחרת בבריחות מסוגים שונים במקום להתמודד, ועד כמה היא במצוקה, זקוקה וקוראת לעזרה. לאה שתקה. לראשונה הקשיבה ולא ענתה בחוצפה. היה ניכר כי שמעה את הכנות בקולי. הפעם, כמטפלת, עברתי אני את המבחן שלה בהצלחה. רגע זהב שכזה. הדגשתי לה שכעת הבחירה בידיה בלבד, עתידה תלוי ברצונה האמיתי לטיפול. סיימתי בכך שאני מחכה לה. מחר בשעתנו הקבועה.

דאגה בלב איש ישיחנה (משלי י"ב, כ"ה)

מחוגי השעון הצביעו על השעה עשרה לחמש אחה"צ. הייתי מסוקרנת האם לאה תגיע לאחר השיחה אמש. בחוץ רוחות עזות וגשם, "גם אם תרצה לבוא, הגשם והרוחות ימנעו ממנה לבוא", חשש עבר בלבי. דפיקה חזקה בדלת, השעה 16:55... לאה עמדה בפתח, כאילו חששה להכנס, אמרה בקול רועד, "את צודקת, אני בורחת, אני יודעת שאת צודקת, אבל... אבל איך הטיפול יכול לעזור לי?! איך שיחות ודיבורים יכולים לעזור?!". הזמנתי אותה להכנס לחדר. המפגש הראשון היה מלא בחשש, אך גם בהתרגשות. הפחד מלקחת אחריות עד כה היה גדול מהתסכול, וכעת חשתי שהתסכול גדול מנשוא וגובר על הכל. בהמשך המפגשים, לאה דברה בכנות על הפערים שחשה בתוכה, נקודות מאבק בעולמה האישי, הביעה תסכול על כי רצונות הקודש שלה אינם בני השגה, חשה כי אינה מסוגלת, גם אם תתאמץ, להגיע ליעד מרוחק זה, מבחינתה.

הטיפול ידע עליות ומורדות. בין היתר עלה שוב ושוב הספק של לאה עד כמה השיחות עוזרות. באותו השבוע לאה חשה לא טוב וסבלה מהקאות. השתמשתי במטאפורה של ההקאה כדי להדגים את ההקלה שבאה בעקבות הדיבור, השיח הטיפולי, ולקשור זאת לחוויה "טרייה" שהיא מכירה. בתחילה רוחש הוירוס, הבטן כואבת, מרגישים חולשה בכל הגוף. עם יציאת הוירוס החוצה, חשים לעתים כאב, צריבה בגרון, חוסר שליטה, אך לאחר הפרשת הרעלים חשים הקלה גדולה. כמה גדול הוא כח הדיבור, היכולת להפריש החוצה את המחשבות והרגשות השליליים, דיבור ככלי ריקון אך גם טומן בחובו תיקון גדול לנפש. לאה זכרה את המטאפורה הזו באופן חזק והושפעה ממנה. היו מפגשים בהם לא פסקה מלדבר, "דאגה בלב איש ישיחנה...". אולי לראשונה בחייה היא המרכז, היא המוקד, צרכיה קודמים לאחרים.

הקשר מרפא

הטיפול המשיך לתת את אותותיו. התקפי הזעם כמעט ונמוגו, הבריחות פסקו, בעזרת מעטפת טיפולית-חינוכית צלחה לאה את בחינות הבגרות. זה היה הזמן להפניית תשומת ליבה ליחסים ביננו, כפנס המאיר על מציאות חייה ויחסיה עם אנשים. לאט לאט תרגלה מצבים חברתיים עם הצלחות קטנטנות אך משמעותיות לאין ערוך עבורה.

הקשר הטיפולי הסתיים בכתה י"ב, עם עזיבתה את המסגרת, כשהיא ללא הגדרת סיכון עוד, התקבלה לסמינר מכובד והיא על דרך המלך. גאה בה על הדרך שבה החלה לצעוד "לדעת את נפשה - לדעת את אלוקיה". כמה מתוקים הם פירות עמלה... עמלנו.

חנה שקלובסקי היא מטפלת רגשית מטעם מחלקת "נפשי בשאלתי".

סובלים מדיכאון, חרדות ומצב נפשי ירוד? פנו אל מחלקת "נפשי בשאלתי" בהידברות. לקבלת ייעוץ חייגו 073-3333331 או במייל nafshi@htv.co.il