חשוב לעסוק בנושאים בעייתיים. אבל חייבים לדעת כיצד לעשות זאת

משהו רע קורה לתקשורת ההמונים.

הרשתות החברתיות הן האסקפיזם שלי. זו חלקת האלוקים הקטנה שגידרתי לי, כזו שלא נכנסים אליה ענייני דיומא, והיא מורכבת בעיקר משיחות על ספרים, סרטים ותגליות מעניינות.

אני מסננת בקפידה את האנשים שאני קוראת, מסננת בקפידה גדולה עוד יותר את הקבוצות והדפים אחריהם אני עוקבת, ומצליחה להימנע מלשקוע במדמנת האקטואליה, במיוחד כאשר מדובר בנושאים שבאופן אישי אני לא יכולה להשפיע עליהם בשום צורה, והעיסוק בהם רק יטלטל את הנפש שלי.

פתחים

אבל יש רגעים שדברים מצליחים לחלחל בין הסדקים, כמו אתמול, כאשר חסמתי את אחד הכותבים ברשת החברתית (אחרי התכתבות נעימה ומתן הסבר) וביטלתי מעקב אחרי כותבת נפלאה אחרת, משום שהם בוחרים לשתף נושאים לא פשוטים הנידונים בצורה גרפית ומזעזעת. מדובר בשני אנשים אכפתיים מאוד, שניהם פועלים למען אחרים ובעלי השפעה ברשת החברתית. אבל שניהם גם עוסקים בנושאים הללו זמן רב כל כך, עד שייתכן שפיתחו קהות מסוימת המונעת מהם להרגיש את השלכות הפירוט הרב שבו הם מדווחים על נושאים מטלטלים.

קשב, ריגוש, קיצוניות

סף הריגוש שלנו עלה, הקשב התקצר, כדי ללכוד את תשומת הלב שלנו צריך להפוך את המסר אטרקטיבי ומעניין. כשהייתי ילדה, ואפילו נערה מתבגרת, החדשות בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונים, הקפידו שלא להיכנס לתיאורים צהובים של אירועים מסוגים שונים. כבודם של אנשים נשמר, כמו גם כבודם של מי שצורכים את החדשות. אפשר להשוות זאת לתחומי הסיקור של העיתונות החרדית הנמנעת גם היום, באופן עקבי ומוקפד, מלעסוק בנושאים מסוימים. בעבר כמעט כל כלי התקשורת בארץ פעלו באופן דומה, מקפידים שלא לפצוע את הנפש הרכה של התושבים במידע שלא יועיל להם.

הכשלים של תרבות ההמונים המודרנית

אופן הסיקור הזה כמעט ולא קיים יותר היום. הכל הפך צהוב, גרפי, חושפני עד כדי כאב, מטביע את חותמו באופן אגרסיבי ולא מאפשר לך להימלט מהידיעות.

שינויים אישים

שנתיים אחורה, גם אני נהגתי לשתף דיונים בנושאים הללו. היו לי אלפי חברים, מאות עוקבים והייתי פעילה מאוד בדיון על נושאים אקטואליים בוערים.

אבל משהו השתנה, הנפש שלי לא יכולה להכיל יותר אסונות אנושיים, בקנה מידה אישי או לאומי. הנפש שלי לא יכולה לקרוא ידיעות מזעזעות ולעבור לסדר היום אחרי דקה. התיאורים שאני קוראת הופכים לתמונות, לסרטונים קצרים, ואלו מתגלגלים בראש שלי שוב ושוב בלופ אינסופי, גורמים לי לחוות את מה שקראתי באופן רגשי ופיזי, ומטלטלים את עולמי.

מי מרוויח מזה? למי זה עושה טוב?

החוויה הזו לא מוסיפה טוב לעולם. היא לא מסייעת לי לפעול למענם של מי שסובלים, היא מקשה עלי להתמודד עם המציאות היומיומית שלי. ובכל זאת, רבים ממשיכים להפיץ ידיעות כאלו בפירוט הולך ומתרחב, משום שזה מאפשר להם ללכוד את תשומת הלב של הציבור ולתרגם את תשומת הלב הזו לחשיפה מוגברת, וכתוצאה מכך להגדלת ההכנסות.

נפש ותת מודע

זה לא נושא אחד, זה לא מקרה מסוים, זו מציאות אנושית שהתקיימה מקדמת דנא, רק שכלי תקשורת ההמונים והדגשים שהם שמים הפכו את הצדדים הקשים שלה לעיסוק העיקרי של כולנו. עיסוק אשר מקהה את הרגש, את הנפש, שיוצר משקעים בתת המודע שלנו, ובסופו של דבר גובה מאיתנו מחיר נפשי כבד שבא לידי ביטוי בעלייה בכמות מקרי הדיכאון והתקפי החרדה בציבור.

חשוב לעסוק בנושאים בעייתיים. אבל חייבים לדעת כיצד לעשות זאת. דיווחים מפורטים וחשיפת הנושאים הללו בלי הבנת ההשלכות הנפשיות על אנשים, נשים, נערים, נערות וילדים, יוצרים נזק מתמשך.

חשיפה - בלעדי - סיפור אישי

כבר לא מדובר רק בחדשות. ההקצנה מחלחלת לכל התחומים. סדרות הטלוויזיה, תוכניות ריאליטי, תוכניות הרדיו. חשיפה אישית כדי לקדם עסק, מוצר או אג'נדה.

מה שפעם היה כלי כדי לאחד ולחבר בין אנשים, להדגיש את המכנה המשותף ולעורר חמלה והזדהות, הפך למטבע עובר לסוחר. השלכות החשיפה האישית הללו לא תמיד ברורות, לא למי שחולק עם העולם את עצמו, ולא למי שנחשף למידע.

למי אני כותבת?

בכנות? אני לא יודעת. אני לא יודעת אם אני מצליחה להעביר את החוויה שלי, אם הצלחתי לתרגם אותה למילים שבהירות למי שקורא אותי. אם יצרתי את הטקסט הזה באופן שיעניין מישהו, למרות שהוא לא קיצוני, שאין בו חשיפה אישית והוא עוסק במושגים ערטילאיים, פילוסופיים ולא מוגשים לעוסים בכפית ישירות לפה.

קשה לתרגם רעיונות למילים. קשה לראות כיצד דיון בנושא הזה והפנמת המחיר שמשלמת החברה שלנו היום, יובילו לשינוי. אני מקווה שאתבדה, מקווה כי מי שיש להם את הכוח לשנות, מבינים את המציאות הזו לאשורה ויפעלו כדי ליצור שינוי.