אמא, למה האנשים האלה באים לבקר בבני ברק?

זה היה ביום חמישי אחר הצהריים, הרבה לפני שהקורונה בודדה את כולנו. הייתי האמא היחידה בגינה. אמהות יהודיות אחרות היו מן הסתם במטבח או שטפו רצפות. אבל אני הייתי בגינה עם הילדים שלי ועם עוד הרבה ילדים אחרים שגילו התחשבות באמהות העסוקות שלהם. היה חם, היה קצת עייף וערכתי חישוב של כל השלבים הנדרשים כדי שהיום הזה יגיע לסיומו בטוב ובשלום.

מרחוק נראתה קבוצה שהלכה והתקרבה אלינו. היו שם נשים וגברים בגילאים שונים ובראשם צעד מדריך אוחז מכשיר הגברה ומסביר. "הנה אנחנו רואים כאן אנשים קונים חלות לכבוד שבת" אמר המדריך והצביע לעבר המאפיה שהיתה סמוכה לגינה. הכרתי כבר את הסיורים הקבוצתיים הללו. זה מכבר הפכה עירנו בני ברק לאתר תיירות, והיום המועדף על המתיירים הוא יום חמישי, בו "אנשים קונים חלות לכבוד שבת" או מבשלים או יושבים בגינה. זה היה קצת מביך וקצת משעשע והרבה מלחיץ, שהרי אני תמיד בתפקיד, תמיד בחלון הראווה ועלי הטיל בורא עולם לוודא שהגינה, ואם אפשר גם העיר כולה, נקיים מרבב כבגדו של תלמיד חכם, ושכל הילדים מתנהגים בדרך ארץ ואינם גורמים, חלילה, לחילול השם.

הסתכלתי לכל הכיוונים. עטיפות של חטיפים וניירות טישיו ניקדו את הדשא הסינטטי. ילדים מיוזעים רבו על התור המיוחל לנדנדה היחידה. הנדנדה השנייה היתה תלויה על שרשרת אחת בלבד, כשחברתה משתלשלת נזופה וקרועה מצידה השני. חלון הראווה, איך לומר, לא היה ממש מזמין... אין שום סיכוי שאספיק לקנח את כל האפים, לנקות את כתמי צבע המאכל של הסוכריות מהלחיים, לתקן את הנדנדה ולאסוף את כל הניירות לפני שהמדריך ינחה את עדרו עד אלינו. התבוננתי חסרת אונים באירוע ההסברה הכושל ההולך פוסע ובוטח לכיווני.

"אמא, תראי, באה לפה קבוצה. הם חילונים, אני חושב", דייק הבן שלי בידענות.

"למה הם באים לפה? למה הם מסתכלים עלינו?".

באמת למה...? חייכתי וחשבתי מה לענות. משהו שיהיה חינוכי מספיק, ערכי מספיק, משהו שאולי אפילו יפעיל אותו שירוץ ויאסוף מהר כמה שיותר ניירות מלוכלכים וישכין שלום בתור לנדנדה.

"אני יודע למה הם באים לפה. הם רוצים להיות צדיקים! הם באים ללמוד איך צדיקים מתנהגים! נכון אמא?"...

נכון... כנראה... אולי...

"הם רוצים להתלבש בצניעות ולא יודעים איך. וגם לברך לפני שהם אוכלים".

הילד האינטליגנטי לקח את העניין מאוד ברצינות. הוא הוציא בייגלה מהשקית, החזיר את השקית לתיק וברך בקול וברור: בורא מיני מזונות. אחר כך הוא אכל יפה בפה סגור והיה מאוד מרוצה מעצמו.

וככה ניסיתי להבין את המסע שלנו. ואת התחנה בה הוא פוגש את המסע של הקבוצה עם המדריך.

"מהפכת התשובה", קוראים לזה. המון אנשים מכל שכבות הציבור החילוני נחשפים לתורה, לומדים יהדות. זה נמצא בכל מקום, וצריך לברוח בשביל להימנע מהמפגש הזה. יש, כמובן, מי שבורח, אבל יש גם המון שניגשים, בוחנים, נפגשים ולומדים. בכל יום ובכל שעה אנחנו מברכים על ההזדמנות הזאת. מודים על השערים הנפתחים המזמינים כל כך הרבה אנשים להכיר את מה שהיה תמיד שלהם ולמעשה נגזל מהם שלא באשמתם. עד כמה שהקבוצה המתיירת ברחובות העיר הכי חרדית בעולם מעוררת בנו מבוכה, עדיין עצם הסיור הזה, העובדה שמשהו כאן מושך להתבונן ולהכיר, הוא מבורך.

והאם רק הקבוצה הזאת היא המרוויחה מן התהליך? ומה איתנו, היושבים על הספסל בגינה, ומברכים על הבייגלה שלנו בדבקות ובכוונה?

לא רק הילדים שלנו, גם אנחנו יכולים לזכות בברכה מיוחדת מהביקור ההולך ומתחדש של יהודים בשכונה ובעיר. עבור נשים רבות, המפגש האחרון עם תכנים מעמיקים של השקפה ומחשבה נערך בגיל הנעורים. נערות צעירות, בחורות בגיל הבחירה בו הכל בגדר אפשרי וכלום עדיין לא ממש נוכח. שיעורים מרתקים על בנייתו של בית יהודי, על ניסוח מטרות ושאיפות נעלות. חלומות על המשכן שתזכה כל אחת מאתנו להקים בעִתה ובזמנה.

לאחר מכן יוצאים לחיים. חלק מהחלומות הוגשמו, חלקם השתנו ורובם עדיין נחלמים. החיים מושכים אתנו אחריהם ונרוצה, וברוך ה' מלאו אסמינו בר וידינו עבודה. את שיעורי היהדות של בית הספר אנחנו זוכרות בערגה או בחיוך. ואז, בתור לרופא הילדים, לפקידה בעירייה, לקופה בסופרמרקט, אנחנו פוגשות אותה. אישה חילונית בהגדרתה החיצונית שמסתכלת עלייך ובוחנת. בתנועה אגבית את מסדרת את החצאית, מיישרת את הילדים שלידך. ואם התארך התור אולי היא גם שואלת אותך, עם או בלי מילים, משהו על דרך חייך, על השקפת עולמך. היא לא מתריסה ולא חוקרת. היא מגישה לך שאלה. שאלה באריזת מתנה.

את יכולה להדוף אותה אליה בחזרה. וכי מי שואל שאלות? את יכולה לנצח אותה בנוקאאוט של הורדות ידיים ולשאול אותה שאלה פרובוקטיבית על חייה שלה הדלים, השטוחים, הריקים.. אבל את יכולה גם לקחת את השאלה שלה אליך. אל הריק והשטוח של עצמך... כי כשמישהו בא לשאול הוא, לפני הכל, מפגיש אותי עם השאלה. מכריח אותי להיות שואלת. מחייב אותי להיפגש שוב עם השבת שלי, התפילה, גידול הילדים. הניכור, הבדידות והכאב שבמורכבות. המקומות בהם אני שואלת וחסרה. לשאול פירושו לבקש. לבקש תשובה. לבקש קרבת השם.

"קירוב רחוקים" אין פירושו "להחזיר אחרים בתשובה". קירוב רחוקים הוא המתנה שהקב"ה נתן לדור שלנו, כי לקרב פירושו לזהות את המרחק שלנו מהקב"ה ולנסות לצמצם את הפער. כולנו צריכים להתקרב. כולנו בנים ובנות רחוקים שאבא שלהם מחכה להם. יש מי שהמרחק שלו ממנו הוא מדבר של ארבעים שנה. שממה של חוסר מודעות ובורות. יש מי שהמרחק שלו הוא כמרחק בין המוח ללב, קצר וארוך כל כך, מי שיודע ומכיר את פרטי החוזה אבל לא תמיד מצליח ליישם אותם.

כשהבן שלי שואל "אמא, למה הם באים לפה?", אני מחפשת את התשובה המלומדת, הבוחנת את כוונותיהם הגלויות והנסתרות של התיירים. אני מרגישה כאילו עוד רגע ישליכו המבקרים בשמורה חתיכה של ביסקוויט כדי להאכיל את תושביה. אבל הוא, בראיה הפשוטה והנקייה שלו, גם יודע להצביע ולומר: הם באים לראות אותנו בשביל שגם אנחנו נסתכל על עצמנו קצת יותר מקרוב, קצת יותר מבפנים. לא רק במבט של גיל שמונה או שמונה-עשרה, אלא מתוך מציאות חיינו הנוכחית. הם באים לבקר כאן בשביל שאנחנו נבקר את עצמנו. בשביל שאנחנו נזכה פתאום לראות את חיינו שלנו – דרך מבט אחר. כדי שאנחנו נברך אחרת, יותר בקול, יותר בנחישות: שהכל נהיה בדברו.

קרוב רחוקים הוא התחנה בה מצטלבים המסעות של כולנו. מתקרבים זה לזה ויחד לומדים להתקרב לבורא עולם.