"אתה שמח שחזרנו בתשובה?", שאלתי אותו

בעלי מבוגר ממני בחמש שנים.

זה מן הפרש כזה שאני ממש מרוצה ממנו.

זה מדהים, כי השנים חולפות ומרחק השנים תמיד נשאר אותו דבר.

אני הפיוטית והוא השכלתן. אני הבכיינית, והוא דווקא רגיש לא פחות. אבל.

משהו בשנים האחרונות נותן בו צעדי הבנה של גיל שאני מדדה מאחוריהם, ולא מצליחה להדביק את הקצב.

שאלות שפתאום עולות בחלל החופש, שאלות שמתאים לי לשאול ולא לו.

למשל, השבוע, במקום לשאול אם צריך חלב ואם נגמרו הביצים, אם סיימתי לבנים לישיבות את הגיהוצים, ומה אוכלים צהריים, הוא שאל אותי: "מה מניע אותך?".

הלם. שתיקה.

מה מניע אותי? שאלה טובה.

איך אני עונה על זה עכשיו?

הוא גם אמר שאני לא צריכה לענות מיד.

שזו היתה הקלה מצד אחד, אבל מהצד השני, כן עניתי תשובה מהבטן והוא אמר שהוא לא חושב שזו התשובה.

ואני אמרתי שכן.

והוא אמר שלא.

ואני שאלתי, אם זה המניע שלי, זה שלי, אז איך אפשר לערער על זה בכלל?

וככל שהימים עברו התחלתי לשאול חברות ואורחות לשבת את השאלה הזאת - מה מניע אותך, והרבה תשובות מגוונות קיבלתי. אספתי לי אותן בארנק ורוד.

חברה אחת אמרה לי: מה שמניע אותי זה העולם הבא שלי.

אחת אחרת ענתה לי בפשטות כנה: כסף. אני בגיל שכסף מניע אותי.

חברה אחרת אמרה שהיא רוצה לקרב אנשים לתורה,

פיוטית אחרת אמרה שמה שמניע אותה זה להביא שלום בעולם ולתת את חלקה הקטן.

וכך עברתי לי בין כולן, ונשארתי. בשאלתי.

מה מניע אותי.

ולרגע כעסתי בכלל על השאלה, ולרגע אחר היא עצבנה אותי, כי מה היה לי רע לפני שהיא נשאלה?

מניע אותי לבנות לי בית של תורה, אווירה טובה, איך למצוא את האני בתוך כל זה, מניע אותי הלימוד של הבנים, אושר של משפחה. מה מניע אותי?

הייתי אישה פשוטה שאוהבת לעמוד בתפילה, להסתכל בעיניים של היום יום ולעבור מפתיתים לקינואה. העסקתי את עצמי בלמה אחרי המילה אחד, באה מיד, באותו גודל של כתב, המילה ואהבת, ואיך מצרפים אותן בעבודת ה' במירב.

האם סביבי חיים מיליוני אנשים שיודעים מה מניע אותם, ורק אני לא?

ואז הוא המשיך. הוא שאל אם אני רואה כמה החיים קצרים, ואיך נהיינו פתאום סבא וסבתא, ואיך פלומס, כמו בהופה הופה ריידר, נהיים זקנים עם משקפיים.

ואני כידרתי קציצות. לא אוהבת את המילה הזו, "לכדר", אבל אין לי עכשיו אחרת.

והוא המשיך לשאול, "מה את אוהבת יותר, את השנים שהיו לנו ילדים קטנים, או עכשיו כשהם גדולים?".

לא, זה בעצם לא היה ככה, הוא לא שאל, הוא אמר: "אני נהנה הרבה יותר להיות עם הילדים עכשיו, ללכת איתם לתפילה ולחזור, אני נהנה הרבה יותר עכשיו מאשר כשהיו תינוקות שבריריים ורכים. אוהב לדבר איתם על העולם החרדי, על פוליטיקה, הם ממש בני שיח מעניינים לי".

ואני אמרתי שאיזה יופי, אבל אני אהבתי הרבה יותר להחזיק אותם על הידיים וללמד אותם צבעים.

בפוליטיקה אני תקועה בנאום הצ'חצ'חים, אני לא מבינה כלום בגמרא, וכל פעם שאתם פותחים משנה ברורה כדי להראות את התשובה לשאלה, אני מבינה כמה אני בורה, ושהרבה יותר נהניתי איתם לראות בפעם הראשונה ג'ירפה. היה לי הרבה יותר מה לתת.

ואז נזכרנו בחלום שהיה לו פעם, לפני שחזר בתשובה.

אמיר, בועז והוא רצים ברחובות תל אביב, הצפון הישן. שם גדל. רצים בקצב דומה, שלושתם. רצים רצים, מתנשפים.

נעצרים ברמזור אדום של הולכי רגל, מחכים שיתחלף לירוק. בעלי פונה לאמיר בחלום ושואל אותו: "לאן אתה רץ?".

"לא יודע", עונה אמיר, "ולאן אתה רץ?".

"לא יודע", עונה בעלי, "אבל הנה התחלף הרמזור לירוק. בוא נמשיך לרוץ".

והם רצים ורצים, שלושה חברים טובים בני עשרים וקצת, ורצים ורצים ומתנשפים, ופתאום בארלוזורוב פינת דיזנגוף שוב רמזור אדום, ושוב בעלי שואל, בהמתנה על המדרכה לרמזור של הולכי הרגל, ממשיך לרוץ במקום כדי לא לאבד קצב, "אבל לאן מגיעים בסוף, אחרי שנגמור לרוץ?". ובועז אומר שהוא לא יודע, אבל שוב ירוק. והם ממשיכים לרוץ.

"אתה שמח שחזרנו בתשובה?", שאלתי אותו, והבטתי על שיער של שיבה.

אני בחיים לא אספיק להודות על הפתח שפתחתי לבורא עולם, שם ברחובות תל אביב, ואפשר לכל זה להכנס", הוא ענה.

 סגרתי את המכסה של הסיר.

"אלול בא".