דבורי וקשטוק: איך אפשר ללמוד התמחות מיוחדת, לפני שלומדים את הבסיס?!

באופן טבעי, יש היום דרישה להתמחויות מיוחדות וספציפיות. ואני דווקא בעד.

לדוגמא: יש פדיקור, ויש פדיקור לחולי סוכרת. מה ההבדל? שחולי סוכרת צריכים מומחיות מיוחדת מסיבות רבות. אחת מהן היא חשש לזיהום, שמסוכן לכולם, אבל לחולי סוכרת הוא מסוכן הרבה יותר, או העובדה שאצלם צריך להימנע עוד יותר מחתכים, פציעות, פגיעה ברקמות סביב הציפורניים וכו', כי לחלק מהם יש קושי בזרימת הדם, כך שהחתך מתקשה להיסגר ויש חשש לאיבוד דם.

לא שאני מבינה גדולה בסוכרת, אבל שמעתי על פדיקוריסטיות שמתמחות בחולי סוכרת, והתשלום, כמובן, בהתאם.

דוגמא נוספת: בעבר היו אורתופדים או כירורגים שטיפלו באינספור בעיות שקשורות לתחום שלהם. היום זה כבר לא מספיק. יש מומחה לאצבע איקס, מומחה לכף היד, מומחה לברך, מומחה לחוליה מסוימת בגב.

וכשיש לך בעיה רפואית, האם תלכי לרופא כללי, או למומחה באותו תחום?

ואם יש לך בעיה רפואית, ויש רופא כללי באותו עניין או רופא שמומחה בדיוק לאותו איבר, למי תפני?

נמשיך: רופא עיניים / שיניים / אף-אוזן-גרון / נוירולוג וכו' הם מומחים לאיבר או איברים מסוימים, וכדי להיות מומחים הם למדו קודם כל 7 שנים כדי להיות "סתם רופאים"(!), ואז עוד כמה שנים של התמחות.

בדקתי בשביל הפוסט הזה, ובכן: כדי להיות רופא עיניים צריך ללמוד 6 שנים לימודי רפואה ועוד שנת סטאז', כמו כל רופא במדינת ישראל, ואז, עוד 5 שנים התמחות בעיניים!

כלומר, 12 שנים לפחות!

כדי להיות מיילדת או אחות טיפול נמרץ, יש ללמוד 4 שנים כדי להיות אחות מוסמכת, לעבוד שנה לפחות כאחות, ואז עוד שנה וחצי התמחות במיילדות, אחות טיפול נמרץ, אחות טיפת חלב ועוד, כאשר בכל ההתמחויות יש סטאז' תובעני, למשל, בלימודי מיילדות, יש התנסות מעשית של 100 לידות בפועל!

כלומר, לפחות 6 שנים של לימודים!

ולמה אני כותבת את כל זה?

כי בתחום קריטי של אימון, טיפול וייעוץ - כל אחד עושה מה שבא לו, אף על פי שבפועל, הם לא פחות חשובים מטיפול רפואי פיזי. הם נוגעים בנשמה, ברגשות, בדפוסי החשיבה שלנו שמשפיעים על החיים שלנו בכל רגע ורגע, משנים חוויות ילדות ומשפיעים על האדם ברמה העמוקה ביותר!

בשנים האחרונות, מגיעות אל הקורס שלי יותר ויותר נשים שלמדו התמחויות שונות, בעיקר התמחות באימון לילדים / בוגרים עם ADHD, שלמדו את ההתמחות אבל הרגישו שחסר להן משהו, שמה שהן למדו – לא מספיק. אחרי שהן השקיעו מזמנן ומכספן הן חזרו אל ההתחלה: לימודי בסיס, לפי הספר, ללא קיצור דרך.

כשהעמקתי קצת יותר, התברר לי שיש המון בתי ספר לאימון או בתי ספר המתמחים בתחומים ספציפיים, כגון: זוגיות, בריאות, תזונה, הפרעות קשב וריכוז וכו', שהבינו את הפוטנציאל הכספי ופתחו קורסי הכשרה מקצועיים עם התמחות ספציפית.

אבל, וזה אבל גדול וחמור, כשמסתכלים על תכנית הלימודים, מתברר שלומדים שם פחות שעות מאשר בקורס אימון בסיסי יסודי, אבל יוצאים עם הכשרה של מאמנת עם התמחות.

תקראי שוב: במקום ללמוד יותר שעות, ולעשות סטאז' ארוך הרבה יותר, לומדי-ההתמחויות בעולם האימון בישראל (וגם בעולם הטיפול המודרני, כלומר, הטיפול האלטרנטיבי) לומדים פחות שעות ועושים פחות סטאז' ויוצאים עם תעודת התמחות!

ובכן, אחת התופעות הלא ברורות בעולם המקצועי הוא לימוד של התמחות מבלי ללמוד את הבסיס.

זה כמו ללמוד קונדיטוריה של עוגות בארים כשמעולם לא הפרדת חלבונים וחלמונים, ואין לך מושג גם למה צריך להפריד ביניהם.

זה כמו ללמוד לשחות בעומק הים מבלי שלמדת לשחות בחלק העמוק של הבריכה.

זה כמו ללמוד אנגלית מדעית מבלי לקרוא ABC.

זה כמו ללמד תינוק לרוץ לפני שהוא יודע ללכת.

זה כמו לצאת למרתון מבלי לתרגל ריצה מידי יום, במשך חודשים, ולהכניס את הגוף למשטר ספורט.

זה כמו...

זה לא כמו.

זה בדיוק!

בדיוק לא נכון.

בדיוק מתכון לטעויות שלא אמורות לקרות.

זו שרלטנות במיטבה.

בפוסט הזה אני מתנצלת מראש בפני כל אלו שהשקיעו מזמנם ומהונם ולמדו, ואפילו מסגרו איזושהי תעודה על הקיר וחשבו שהם למדו את הטוב ביותר, אבל עשויים לגלות שעבדו עליהם ולא אמרו להם את כל האמת.

וכי אפשר ללמוד תואר שני מבלי ללמוד תואר ראשון? לא.

אפשר ללמוד תואר ראשון מבלי לרכוש מיומנות למידה בתיכון או בסמינר? לא.

רופא עיניים יכול לדלג על השלב של התמחות ברפואה כללית? לא.

אפשר ללמוד התמחות מקצועית לפני שלומדים את הבסיס?

לא!

יותר ויותר נשים (וגברים, אבל כאמור, אני כותבת לנשים ולכן מתמקדת בהן) מגיעות אלי עם תעודה ביד, ומבקשות להתקבל לצוות המקצועי של המרכז כי הן נשות מקצוע.

אני עוברת על התעודות ומבינה שהן למדו התמחות.

למשל:

התמחות באימון ל-ADHD, התמחות באימון למציאת זוגיות, התמחות באימון עסקי, התמחות בטיפול בחרדות, התמחות בטיפול בפגיעות מיניות, התמחות בעבודה עם נוער נושר, התמחות בטיפול בטראומות.

וזה על קצה המזלג.

ואין להן הבסיס!!!

איך, בדיוק, הן יכולות להיות "נשות מקצוע"?

ובכן, אם יש רק התמחות – זו בעיה.

התמחות לא מאפשרת לראות את כל התמונה כולה ולהשתמש בכלים נוספים כדי לסייע.

התמחות בלבד משאירה את המטפלת או את המאמנת עם ראייה צרה מאד.

לעומת זאת, כשיש כל הבסיס וגם התמחות – זו כבר מקצועיות! כי אז איש המקצוע התנסה גם בעבודה עם מצבים רגילים, וגם במצבים מורכבים, ויש לו כל מה שצריך כדי לבחון כל מקרה לגופו ולהשתמש בכלים הנכונים לאותו לקוח.

כאמור, בכל שנה יש לי תלמידות בקורס הכשרת המאמנות שלי, שהגיעו אחרי שלמדו התמחות כלשהי.

הן מגיעות כי הן מבינות שמה שהן למדו – לא מספיק!

לא אני אמרתי את זה, אלא הן.

הן יצאו לעולם העבודה וראו שמשהו לא מעובד, לא שלם, לא ברור, והן מתחילות הפוך: למדו את השלב המתקדם ואז חזרו אחורה, ללמוד את האלף-בית, מההתחלה. ורק אז, פתאום החומר שהן למדו "מתיישב" להן.

לצורך הדוגמא: קורס התמחות קלאסית של ADHD הינו כ-115 שעות וכ-40 שעות סטאז' (על פי בירור שעשיתי לצורך פוסט זה).

קורס הכשרת מאמנות שנתי, מקצועי ושלם, עומד על 175 שעות אקדמיות + אימון אישי של 10-12 שעות + מבחן אתיקה + עבודה מעשית + מבחן מעשי + סטאז' של 100 שעות אימון + הדרכות!

הפער הזה לא נתפס.

איך התמחות הפכה להיות "קורס מזורז" על חשבון ציבור שלא מבין את המשמעות מאחורי התעודה היפה?

איך אפשר ללמוד אימון ל-ADHD אם אין כל הבסיס של שיטת האימון?

מה, למען ה', חושבים כל אלו שפיתחו את הקורסים האלו, וקוראים לציבור להוציא התמחות קריטית בפחות זמן ובפחות דרישות?

לפני כמה שנים ניסיתי לפתוח התמחות באימון לשיפור זוגיות, ופנו אלי לא מעט נשים שרצו להתקבל. דרשתי תעודת אימון מבית ספר מוכר שעומד בכל הדרישות של שעות לימוד וסטאז', אבל לרובן לא היתה כזו. הרגשתי שאם לא אלמד לעשות הפרדה ולשחרר את כל אלו שלא נותנים מידע נכון לציבור – אני פשוט אמות מהתקף לב, וביטלתי את ההתמחות שרציתי לפתוח.

סירבתי להתפשר על מקצועיות.

ועכשיו, כשאני מחפשת נשות מקצוע נוספות למרכז שלי, אני מקבלת עוד ועוד פניות של נשים שלמדו התמחות בזמן קצר עם מינימום סטאז', ובטוחות שהן מומחיות לתחומים רגישים ומשמעותיים, ואני יוצאת מדעתי!

באחד הימים, כשזיהיתי מבין המעוניינות להצטרף לצוות המקצועי שלי שם של מישהי שאני מכירה (שכנראה גם קוראת את הפוסט הזה, אז תודה לך!), הרמתי אליה טלפון ובאופן גלוי שיתפתי אותה בתחושות שלי וביקשתי לברר, אולי אני טועה? אבל התשובה שלה הייתה חד משמעית: כן, המידע חסר. זה היה קורס שנתן מענה חלקי. גם אני חושבת שזה לא מספיק.

לסיום, נזכרתי בתלמידה שלי, שהגיעה מתחום התזונה וביקשה לשפר את יכולותיה ולאפשר ללקוחותיה ליווי מקצועי יותר, כזה שיביא אותם לתוצאות לתמיד, ובאה ללמוד את הקורס השנתי שלי. בסיום השנה היא ביקשה לעשות את הסטאז' רק על נשים שמעוניינות בשינוי תזונתי. אני הצעתי לה לפתוח את הראש ואת הלב, ולפחות לזמן הסטאז' – לקבל עוד תחומי שינוי, כדי שתוכל לשכלל את היכולות שלה בתחום האימון, וכשתגיע לקוחה עם "סיפור כיסוי" של קושי בשינוי תזונתי אבל הבעיה תהיה אחרת – יהיו לה הכלים לעזור לה.

היא הסכימה, ומהר מאד התקשרה לספר שהגיעה אליה נערה בת 18 כדי לעשות שינוי תזונתי עקב בעיה רפואית שהתגלתה. היא ניסתה לעבוד איתה לפי הכלים שהיא מכירה בתחום התזונה, אבל דבר לא השתנה. בשלב מסוים היא עשתה סוויטש וחזרה להתחלה – לברר איתה לעומק את בעיית התזונה. באופן מפתיע (משום מה אותי זה ממש לא הפתיע) התברר שהנערה פיתחה אכילה בעייתית כדרך להשיג עצמאות מול הוריה. מסתבר שאם היא הייתה עובדת רק לפי הידע שלה בשינוי תזונתי – היא לא הייתה יכולה לסייע לה כלל, אבל אחרי שהיו בידיה שלל הכלים של עולם האימון וההבנה המלאה של שינוי תפיסות ושינוי התנהגות – היא יכלה לסייע לה.

ככה זה כשיש גם הבסיס הרחב וגם ההתמחות.

חשוב לציין כי יש תחומים שחובה על איש המקצוע להבין ולהתמחות בהם (כגון: אימון עסקי, ADHD, אימון רפואי), ויש תחומים שאין בהם צורך בהתמחות כלל (כגון: אימון למציאת ייעוד, שיפור הביטחון העצמי, מיומנויות תקשורת, אימון לשיפור זוגיות ועוד).

בימים אלו, כשבתי הספר המקצועיים והמכללות קוראים לבוא ולהתרשם מהלימודים, אני מבקשת מכן לשאול את כל השאלות ולא לוותר.

אין דבר כואב יותר מלגלות שהשקעת מזמנך ומכספך, אבל התעודה שלך לא שווה את הניר עליה היא כתובה.

ולכם, כל אלו שבונים ומשווקים תוכניות שמטעות את הציבור: אני תוהה איך תרגישו ביום שבו מישהו שקרוב אל לבכם: בן/בת זוג, ילד/ה, נכד/ה, יזדקק למענה מקצועי רגשי, אימוני או ייעוצי, וייפול בידיים לא מקצועיות. וכשזה יקרה, זכרו שיש לכם חלק בזה.

נ.ב. שהוספתי ברגע שאחרי האחרון:

יש מי שקוראת את הפוסט הזה ובטוחה שכל מטרתו הייתה לשווק את הקורס שלי.

מבינה את המחשבה הזו, ומצטערת בשבילה על חוסר האמון שלה בעולם ובחשיבה על כך שלכל דבר יש אינטרסים אישיים. בהתמקדות באחר במקום במה שנכון ומתאים ומסייע לה.

בפועל, יש לי אינטרס ברור: להפסיק את השרלטנות בכלל ואת זו שבמגזר החרדי והדתי בפרט, בתחום ששהקעתי את עצמי בתוכו ושאני מבינה בו יותר מרוב האנשים (כפי שכל אחד מבין בתחום בו הוא משקיע את כל כולו בהתמקצעות).

אני לא משווקת התמחות משום סוג שהוא, ולכן אין פה אינטרס תחרותי.

אני כן מבקשת שלפני שתלמדו התמחות (לא רק באימון אישי) - תלמדו את הבסיס. ולפני שלוקחים איש מקצוע - תבדקו שיש לו את כל מה שצריך.

איך אמרה מישהי מהתחום שנתתי לה לקרוא את הפוסט הזה רגע לפני ששלחתי אותו לכל העולם ואשתו? "גם אני הייתי חושבת שיש אינטרס מאחורי הפוסט. אבל מכירה את האמת שלך ויודעת שתמיד היית כזו, בכל תחום".

תבחרי איפה למקד את המחשבות שלך ועל מה לשים את הדגש.

איתך באמת, ביושר וביושרה.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.