רחמים מלמד-כהן: משותק כבר מעל 20 שנה ונהנה בכל יום מחדש

"אני חי חיים מעניינים, איכותיים, ערכיים ויפים", כותב לי ד"ר רחמים מלמד-כהן, במענה לשאלתי על איכות חייו. כיום, בין השעות אותן הוא מקדיש ללימוד תורה וביקורי משפחה וחברים, מספיק מלמד-כהן גם להתקדם בכתיבת ספריו ולענות למיילים הרבים שמגיעים אליו מכל רחבי הארץ והעולם. עם השנים, הוא הוציא לאור 18 ספרים, הציג את ציוריו בתערוכות גדולות, והרצה בפני קהלים שונים ומגוונים. כל זאת, בהיותו משותק לחלוטין, מכף רגל ועד ראש, כבר מעל שני עשורים. הוא מחובר למכונת הנשמה, מכונת הזנה, מכונת שאיבה ועוד. אך דרך עיניו, היחידות שעוד יכולות לזוז, הוא ממשיך לבנות וליצור, ו...כן, ליהנות בכל יום מחדש.

(צילום: shutterstock)

חיים של נתינה

ד"ר רחמים מלמד-כהן נולד לפני 83 שנה בשכונת מחנה יהודה בירושלים, ונקרא על שם סבו, שהיה רבה של קהילת יהודי שירז בפרס, ואחר כך גם רבם של יוצאי פרס בירושלים. אביו, הרב יעקב, היה אף הוא ממנהיגיה של קהילה זו, וזכה לתואר 'יקיר ירושלים', בעקבות דאגתו הרבה לילדים בעלי צרכים מיוחדים. 

מסתבר שהתפוח לא נופל רחוק מהעץ, וגם ליבו הרחב והאוהב של רחמים התגלה כבר בצעירותו. בתקופת מלחמת העצמאות הוא התנדב ללמד עברית לעולים חדשים ביישובי פרוזדור ירושלים, ופעל גם להקמת סניף 'עזרא' לילדי העולים באחד מהישובים האלה. 

בהמשך פנה מלמד-כהן ללימודי הוראה, ומיד בסיומם, קיבל לידיו כיתה ו' "אנרגטית" במיוחד. "בכיתה הילדים קראו לי רחמים", הוא מספר. "פעם אחת נכנס המנהל ואמר לי 'זה לא בסדר שהילדים קוראים לך רחמים, הם צריכים לדבר אליך בגוף שלישי - המורה, כבודו, הוא'. אז אמרתי לתלמידים 'שמעתם את מה שאמר המנהל? בבקשה תקפידו על כך', והליצנים האלה ישבו וכתבו לי מכתב בגוף שלישי - 'לכבוד מורנו היקר עליו השלום'". קראתי את המכתב, ואחר כך הודעתי להם: "תחזרו ותקראו לי רחמים, אבל תשאירו אותי בחיים". מורה זה, שבכשרונו הגדול ובאהבתו לתלמידיו, היה היחיד שהצליח להחזיק את הכיתה שוקקת החיים, המשיך לחנך את תלמידיה גם בשנתיים הבאות. אבל אדם עם לב רחב כל כך לא יכול היה לסיים בזאת. הקשר החזק שיצר עם תלמידיו לא פסק מאז, והם המשיכו להיפגש עימו כמעט כל חודש לאורך עשרות השנים הבאות. כמה מנערים אלה, שהפכו לבעלי תפקידים בכירים, מגיעים לשמור על המורה שלהם בלילות עד היום.

בסיומה של תקופת ההוראה זו, יצא רחמים יחד עם אלישבע רעייתו ושני ילדיו לשליחות חינוכית בת 4 שנים בהודו, וכשחזר ארצה נתמנה לאחד המפקחים הצעירים ביותר על בתי ספר בחינוך הדתי. בהמשך היתה גם שליחות של שנתיים ללונדון, שכללה אחריות על עשרות בתי ספר ומרכזים יהודיים, ולבסוף - גולת הכותרת בה השקיע עשרות שנים, היתה פיקוח על מסגרות החינוך המיוחד. ביוזמתו נפתחו בכל הארץ כיתות טיפוליות, בתי ספר מותאמים, ונוצרו תוכניות לימוד לילדים בעלי מוגבלויות. את התארים השני והשלישי שלו הוא הקדיש לנושא זה, ואף פתח את החוג לחינוך מיוחד במכללה בירושלים, אשר בראשו עמד במשך 20 שנה. 

(צילום: shutterstock)

זבוב על האף

בשנת תשנ"ד, בהיותו בן 57, נשוי באושר לרעייתו ואב לשישה ילדים, התרחש המפנה. "פעם אחת ביקרתי אצל אחותי בישוב בית אל, ותוך כדי צעידה מעדתי ונפלתי ללא כל סיבה. אחר כך החלה חולשה בכתף השמאלית, ובקידוש של שבת היד רעדה והיין נשפך מהגביע" הוא כותב. "יום אחד התגלגלתי במדרגות משרד החינוך. הרגל השמאלית הפסיקה לשמוע בקולי. ביום אחר נפלתי על הגב, ושכבתי על המדרכה כמו ג'וק על גבו מבלי יכולת לקום, עד שאיש חסד עזר לי להתרומם".

הנפילות החוזרות והנשנות החלו להעלות סימני שאלה, ורחמים ואלישבע רעייתו החלו במסע של בירורים בניסיון להבין את המצב. בהתחלה חשבו הרופאים שיש לו דלקת קלה, אחר כך אולי פריצת דיסק. אך אז הגיעו בני הזוג לפרופסור גדות, מנהל המחלקה הנוירולוגית בבית החולים 'מאיר' בכפר סבא, והוא בישר להם על מחלת ה-ALS המקננת בגופו של רחמים. "מחלה זו", הסביר הפרופסור, "תשתק בהתחלה את הגפיים שלו, אחר כך את שרירי הצוואר והפה, ולבסוף גם את הריאות. 'יגיע יום שזבוב יתיישב לך על האף ואתה לא תוכל לגרשו'", אמר, ולסיום הוסיף: "נותרו לך שלוש עד חמש שנים לחיות, תנצל את הזמן".

"אלישבע פרצה בבכי, אני קיבלתי את הבשורה בקור רוח ומיד התחלתי לתכנן את הזמן שנשאר. אספתי את משפחתי הקרובה וסיפרתי להם, הם געו בבכי", הוא כותב. משם החלו לעבור בני הזוג בין בדיקות לטיפולים, ולא פסחו גם על מרפאים בשיטות שונות, שמבחינת מלמד-כהן היו "בזבוז זמן, בזבוז כסף, וסיוע לכוחות הנוכלים והרשע", כדבריו. בסופם של אותם ניסיונות ריפוי כושלים, הוא נשאר עם מסקנה אחת: "החלטתי לעמוד בקשר ישיר עם הקדוש ברוך הוא. חז"ל אומרים: 'כל המתפלל על חברו נענה תחילה', אז ישבתי וחיברתי שיר בקשה מבורא עולם שישלח רפואה שלמה לכל החולים".

רבונו של עולם / בורא היקום

תבל אין חקר / יוצר אור, ארץ ואדם

כבודך מלא עולם / עושה הכל ממרומים

מושך בחוטים / שלום ומלחמה / צדק. חסד. רחמים.

האל הגדול הגיבור הנורא / הנותן תשועה וישועה ליציריך

החונן לאדם חכמה בינה ודעת.

המצא מזור ומרפא / ושלח בידי חכם ורופא

להסיר סבל וכאב / מכל חולה ודואב / אנא, מכל הלב.

בעבור שמך / למענך / למעננו / עננו

כי אתה הרועה / אנחנו הצאן / פתח לנו שערי רצון

ורפואה שלמה / בקשה

("בקשה", מתוך הספר "יהי")

(צילום: Shutterstock)

"שיא מפעל חיי"

מאיפה הכוח לחיות בשמחה ולא ליפול, הרי זה נראה ממש לא אנושי במצבך?

"כל משבר הוא מנוף לעלייה כלפי שמיא, את האופטימיות קיבלתי בבית אבא", נכתבות אט אט המילים בעזרת עיניו. 

בכל זאת, אני תוהה, עד כמה אפשר להישאר אופטימי כאשר אדם כלוא במשך יותר מ-20 שנה בתוך גוף משותק. את ההסבר למצב זה אפשר למצוא בדברים שכתב בעבר: "אנשים לא מאמינים לי כשאני מצהיר בכנות שאלו השנים היפות בחיי. כשרונותיי והגיגיי, שהיו כמוסים ונסתרים, התפרצו בצורת 18 ספרים, 8 תערוכות ציורים ו-10 שירים שהולחנו – והכל בתנועת עיניים על מסך המחשב. הסיפוק עצום במיוחד כשהתגובות מסביבי חיוביות. אמנם אני מתגעגע לחבק את קרוביי, לאכול ולשתות דרך הפה, לטייל בהרים ולנשום בלי מכונת הנשמה, אולם לאור העובדה שתחזית הרופאים הייתה שאחיה 3-5 שנים, אני מאושר שעודני חי". 

עוד יותר מזה, הוא מוסיף "אני נושם באמצעות המכונה, עושה סקשן (שאיבת רוק) כל כמה דקות ואומר בלבי למרות מצבי: 'מה רבו מעשיך ה''. אני יודע שיש שיאמרו, אוי ואבוי אם ה' עושה מחלה כזו, אבל אני כותב מה שאני מרגיש וחושב אולי בצורה לא רציונאלית, אבל מתוך הרגל, חינוך, אהבה, שמחה ואמונה בצור ישראל וגואלו". מדהים. 

ואכן, כל יום בחייו של מלמד-כהן מנוצל עד תום. לשאלה מהו סדר יומו, הוא עונה לי: "בשבע בבוקר פעולות היגיינה ומקלחת, בתשע מתפלל תפילת שחרית, בעשר לומד. בשתים-עשרה עונה על מיילים במחשב, באחת כותב ספרים, בשש בערב שומע חדשות, בתשע לומד עם בני רמב"ם או גמרא". הוא לא מוותר גם על נטילת ידיים לכפות ידיו השמוטות כבר שנים, ואת הטלית והתפילין מסייע לו חברו להניח מידי יום ביומו.

ולא רק זה, אלא שבמקום להתייאש מחייו ולייחל ליומו האחרון, החל מלמד-כהן לערוך עם הזמן הסכמים עם הקב"ה על תוחלת חייו. בהתחלה ביקש שיזכה לראות את הבן מתחתן, אחר כך את נישואיה של ביתו השניה, ומאז "בכל שמחה אני עושה הסכם חדש עם הקב"ה לקראת השמחה הבאה", הוא כותב. השמחות ברוך ה' מגיעות בזו אחר זו, אחרי שזכה לעשרות נכדים ונינים. ולא רק זה, אלא שהקשר עם כל בני משפחתו ממשיך ביתר שאת. "הם נהדרים", הוא כותב לי על כל יוצאי חלציו, "אני חושב שבגלל מצבי התהדקו הקשרים עם הילדים, הנכדים והנינים. רבים מהם כתבו עליי עבודות לבית הספר". נראה שהסב, שכבר משחר ימיו הרעיף לכל עבר חום ואהבה, מקבל אותה בשנות מחלתו מכל הסובבים אותו בחזרה. 

מה ממלא את חייך במשמעות?

"יצירה, ולמידה עם הבנים והבנות", ממצמצות העיניים אות אחרי אות.

כיום "חוגג" רחמים 24 שנים למחלה. שלושה מהרופאים שקצבו אז את חייו הלכו כבר מזמן לעולמם, ואילו הוא עדיין ממשיך לחיות, ליצור ולכתוב, בתקופה שלדבריו היא "שיא מפעל חייו". 

שליח של הציבור

"כלם קוראים לו לולו / כי תמיד הוא אומר לא לא…

פעם אחת בשעת רצון / ישב לולו על ברכי 

חימדתי אותו בדברי לצון / הזאטוט השיבני: סבא, די!

והוסיף בתמימות / סבא, נו כבר, מתי תמות?

ילד חביב / אני, אבי אביו / חיקיתיו

עניתי לו לולולו / לא רוצה, לא רוצה, לא רוצה!

לולו הצביע עלי וצחק בקולו / סבא לא לא, סבא לא לא!

("לא רוצה", מתוך הספר "יהי")

אבל לא רק הנכד התמים שאל את סבו מתי הוא הולך לעבור מן העולם. כחמש שנים לאחר שחלה, החל מלמד-כהן להיחנק, איבד את הכרתו והובהל לבית החולים. אלישבע הזמינה אמבולנס, ובזמן שבעלה ריחף בין שמיים וארץ, שאל אותה אחד הרופאים מדוע היא בכלל טרחה לקרוא לעזרה. אולם מלמד-כהן הוכיח גם הפעם שהמאמץ היה משתלם, "החלטתי שהחיים יפים מכדי לוותר עליהם", הוא כותב. 21 שנים עברו מאז.

מה יש לך לומר על יחסם של הרופאים אליך כחולה סופני?

"פרופסור מ'הדסה' טוען שהחיים נתונים בידי האדם, ואני מתפלל כל בוקר: 'אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא... ואתה עתיד לטלה ממני'".

ומה לגבי המושג הידוע 'המתת חסד', שיכול, כפי שיש מי שאומרים, 'לגאול אותך מייסוריך'? 

"אני עומד בראש ספינת הדגל נגד המתת חסד. יש אמצעים טכניים ורפואיים שמסייעים אפילו לחולים סופניים. לפי חז"ל, 'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים".

אז לא רק שהמחלה לא הפילה אותו, אלא שבכל שלב של מחלתו, החל מלמד-כהן להתכונן לקראת השלב הבא. הוא הזמין מעלית לפני שנזקק לה, ובירר על ניתוח פג כאשר עדיין יכול היה לאכול ולשתות דרך הפה. כשעדיין יכול היה לדבר בבירור, הוא חקר ומצא תוכנה המאפשרת שימוש במחשב באמצעות תנועות העיניים. השימוש בתוכנה בהתחלה לא היה קל. "במשך 3 חודשים התאמנתי בהתמדה, בעקשנות, ולמרות תסכולים התגברתי על המכשולים וקרנתי מאושר כאשר יצאה מתחת עיני ההרצאה הראשונה", הוא כותב. הרצאה זו על ALS הועברה לרופאים על ידי תוכנה המתרגמת כתב לקול, "שאלות ותשובות, הסיפוק רב", הוא מסכם. 

אתה שואל את הקב"ה לפעמים למה הוא עשה לך את זה? יש לך כעס עליו?

"בתחילה שאלתי למה עשית לי את זה, אחרי כן אמרתי לעצמי הנני שליח של הציבור. לבסוף שמחתי כי אני יוצר והוגה במצבי הקשה, למרות היותי משותק לחלוטין ורק עפעפיי נעות".

ואכן, כמי שרואה את עצמו שליח של הציבור, למרות המגבלה הגופנית, מלמד-כהן עדיין שייך לצד הנותן. "הרבה אנשים הצהירו בפני כי שיניתי את השקפתם על החיים. אפילו הרופא אמר לי ששינה את דעתו על המתת חסד", הוא כותב. זכורה לו במיוחד תלמידה אחת, שהגיעה אליו בסופה של הרצאתו ואמרה לו שחשבה להתאבד, אך אחרי ששמעה את דבריו הבינה שיש לה עבור מה להמשיך את החיים.

ממריא על עפעפיים

"גופי כלי / לא נע לא זע / כמעט / אין לי.

חבל / אבל / מים חיים / זורמים / מפעפעים

מעין מתגבר / יש בי

שפע / נגה אור / טהור"

("מים חיים", מתוך הספר "יהי")

מה עומד מאחורי הבחירה הזו לחיות בכל יום מחדש?

"אמונה בקב"ה ובעצמי, תקווה, אהבה ושמחה".

כאדם ששוכב שנים בלי יכולת לזוז, מבודד בתוך גופו, מה תוכל לומר לאנשים שכיום, בתקופת הקורונה, מוצאים את עצמם לבד במשך זמן רב?

"הקב"ה נתן לבני האדם בינה דעת והשכל גם כשהוא כלוא בתוך ביתו. המחשבה הצלולה היא מתנה משמים. אני מאחל לכל חולי ישראל נהורא מעליא והקורונה תעבור מן העולם".