אשתי משחקת ש"הכל טוב", ואז לפתע מתפרצת, ואני מגלה כמה לא הכל טוב...

שלום וברכה, יש לי נקודה שאני מנסה הרבה שנים לפענח אך לצערי הדבר חוזר על עצמו שוב ושוב, וכל ניסיונותי לשינוי נוחלים כישלון. ובכן: אני יכול להעיד על עצמי כי אני עושה את מירב המאמצים להיות בעל טוב ולהשביע את רצונה של אשתי כמה שניתן. הבעיה היא, שלא אחת קורה כי אני לתומי חושב ש"הכל טוב", ואשתי מרוצה ושמחה, אך לפתע קורה משהו הכי קטן שיש - ולפתע היא מתפרצת ו"שופכת עלי קיתון של צוננים", כמה אני לא בסדר וכו'. אני לא מצליח להבין מדוע אם היא מרוצה, לפתע היא אומרת שלא, וכן להיפך, מדוע אם היא לא מרוצה, היא בכל זאת "משחקת? אציין כי דיברתי איתה על כך לא אחת, ועדיין לא הגענו להבנות בעניין. אשמח אם תוכל לעזור, תודה רבה.

שלום לך.

אתה מתאר מצב בו אשתך "אוגרת" כל מיני תחושות לא טובות שקיימות בה לאורך זמן, ולפתע, ללא שידעת על כך מראש, "מתפוצצת", ואתה מגלה בדיעבד שלא הכל היה טוב כמו שהיא הציגה בפניך.

הדבר ידוע, כי כאשר ישנם רגשות שאנו "שומרים בבטן" ולא מצליחים למצוא להם מענה ופורקן הולמים, לאורך זמן הם לוחצים עלינו יותר ויותר, עד אשר אנו מגיעים למצב של "פיצוץ". ה"פיצוץ" מתרחש לרוב גם בעקבות טריגר קטן ממש, ולצופה מהצד התגובה נראית לא פרופורציונאלית בעליל, אך זוהי תגובה שמכניסה בתוכה את כל הרגשות שאגרנו תקופה כה ארוכה. פתרון למצב כזה הוא "לשחרר קיטור" ולא לאגור עד לפיצוץ (בדומה להרי געש, שאם הם מוציאים לחץ כל הזמן, הם לא מתפרצים לאורך שנים). אז מדוע בכל זאת משהו גורם לזוגתך לא לשחרר קיטור, ובכך להגיע למצב של התפרצות אשר כל כך מכאיבה ומאכזבת בכל פעם מחדש?

אני רוצה לגעת בנקודה גם מהכיוון של זוגתך וגם מהכיוון שלך. הכיוונים הם אפשריים בלבד, ומטרתם לעורר חשיבה ולא לאבחן! אתחיל מזוגתך: משום מה, יש לנו תמיד רצון "לא להרוס את האווירה הטובה". אנו חשים כי אם נאמר משהו או נבטא תחושה נעימה פחות שקיימת בנו כלפי השני, אנו בעצם "הורסים", ולכן אנו הופכים באותם רגעים לאנשים "נאצלים", ובולעים עוד ועוד תחושות ורצונות. לו יצויר שאשתך תדע באופן ברור וכמו שהצגת בשאלתך, שכאשר היא מתעלה על עצמה ולא הורסת את האווירה, זה מתנקם בשניכם (גם בה. בהחלט לא נעים לה להתפרץ ולריב) באופן ברור, האם גם אז היא הייתה ממשיכה באותו הדפוס? נראה לי שלא. אז או שהיא לא יודעת את העניין הנ"ל, או אולי היא ניסתה בעבר ומשהו "לא עבד" לה בשיטת שחרור הקיטור. אם היא עדיין פועלת בדפוס המחשבה ש"שחרור הקיטור" יכול להרוס את האווירה, והיא לא מרשה לעצמה לעשות זאת, יש מקום לבחון כיצד היא מביעה את אותם רגשות שליליים: האם בצורה של ביקורת והאשמה, או אולי בצורה מתגוננת שלא נותנת לך מקום לנסות ולתקן אלא מכניסה אותך לעמדת התגוננות (מפנה אותך לקרוא את המאמר "כיצד אוכל לשנות את בעלי" שם הרחבתי יותר בעניין). בכל אופן, אם היא תעשה את זה בצורה הנכונה, זה בהחלט יכול להוות פתרון לעניין.

וכאן אני רוצה לגעת בצד שלך: נכון שהעול של שחרור הלחץ באופן מבוקר מוטל על כתפיו של הצד המתלונן, אך על הצד השני מוטלת החובה לאפשר זאת. אם כאשר זוגתך מתלוננת אינך נותן לזה מקום, או דוחה אותה, כיצד תוכל לצפות שהיא תעשה זאת שוב ושוב? אני מאמין כי כל מי שקורא שורות אלו אומר לעצמו "אני כן מאפשר", ואולי אף "אדרבה, אני מעודד את אשתי לומר כל מה שיש לה. אינני מעוניין כי יהיו לה רגשות שהיא צריכה להסתיר ממני". ובכן, אני מאמין לכולכם, ודאי! כולנו מעוניינים לחיות בשלום, ומאוד לא נעים לחוש כאדם מאיים ש"אי אפשר לדבר איתו". אך האם אנו באמת מאפשרים, מעבר לרמת ההצהרה? בואו נבחן זאת: שמואל וחיה נשואים בשמחה זה לזו. בכל פעם שחיה "מעוננת" עם פרצוף לימון, שמואל פונה אליה בעדינות ואומר: "חיה יקירתי שיחי לי את אשר על לבך, אני כאן בשבילך". חיה מבולבלת קצת עדיין. היא אינה יודעת לנסח באופן מדויק את אשר על לבה, אבל עם כזו הזמנה, היא מנסה בהחלט: "שמואל יקירי אני חשה לאחרונה כי אין לך פנאי אלי, אני חשה כי עבודתך תופסת את כל כולך ואני לא בראש סדר העדיפויות שלך. קצת מוזנחת אולי...". בשלב זה המשפט נקטע, שמואל מזועזע עד עמקי נשמתו: "חס וחלילה, אשתי היקרה. תחושתך מוטעה. ודאי שאת בראש סדר העדיפויות. יכול להיות אמנם שהייתי טכנית טרוד קצת, אבל לעולם את מספר אחת". בואו נעצור לרגע ונחשוב: מה עשה שמואל? יהיו מי שיגידו כי הוא הבעל הכי מושלם שיש! הוא רגיש כל כך, אמפתי ואכפתי ונתן את המענה המושלם למצוקתה של חיה. אך מאידך יתכן (יתכן בלבד!) כי חיה ממש לא מרגישה כך. להיפך, חיה תאמר כי שמואל במקום להיות קשוב לה, היה עסוק בהתגוננות על עצמו! היא עדיין לא גמרה לשפוך את אשר על לבה, היא גם לא בטוחה כי זו בדיוק תלונתה, יש כמה ניואנסים שהיא עדיין לא הצליחה להגדיר. גם היא יודעת שהעיסוקים שלו לאחרונה היו "טכניים" בלבד, ובכל זאת יש לה מצוקה כלשהי, ושמואל, במקום לעזור לה להבין מהי הנקודה הכואבת ולהיות קשוב ולהשתתף, "חסם" אותה ואמר שתחושתה איננה נכונה, ובמילים אחרות: עליה למרוח חיוך גדול על הפנים ולומר שהכל בסדר. יתכן שאותה חיה היא אשתו או בעלה של כל מי שקורא שורות אלו. אז מדוע שמואל, עם כל רצונו הטוב, לא מצליח באמת "להיות שם" בשביל אשתו? הסיבות לכך מגוונות. לעיתים הוא חש "מותקף" ולמרות הניסוח העדין הוא שומע "אתה בעל לא טוב". לעיתים הוא סתם חש לא נעים כאשר אשתו בלי מצב רוח, ומנסה "לכפות" עליה שתרגיש טוב ותחייך. לעיתים הוא פשוט בטוח כי תלונתה היא "טכנית" בלבד, ולכן דואג להוכיח שהנתונים אינם נכונים, ובכך מבחינתו הכל בא על מקומו בשלום.

לו רק נצליח להיות במקום מסוקרן יותר, לנסות לפענח יחד עם העומד מולנו את תחושותיו לעומק ולא לנסות להגיב, לטייח, להרגיע, אלא פשוט להיות קשובים ומבינים, נצליח ליצור מצע הולם ל"שחרור לחצים", וסביר להניח כי ה"פיצוצים" יקרו לעיתים רחוקות יותר, או כלל לא.

העבודה היא תהליך. קשה לפעמים לעשות אותה לבד, ייעוץ מקצועי בהחלט יכול לפתוח בפניך עולם מרתק שקיים אצלך בבית ואתה רוצה כל כך להיחשף אליו ולהיות באמת ה"בעל המושלם". בהצלחה רבה!

מוגש כחומר למחשבה.

פינחס הירש הוא יועץ זוגי. pini41133@gmail.com