נקודת מבט חדשה על שולחן השבת: אמא, תברכי אותי גם כן

הילה לא היתה רק נרגשת. זה היה שילוב של התרוממות רוח, ציפייה וחשש. היא לחצה חזק על המעצור בניסיון לבלום את ההתרגשות ולהימנע מהתרסקות מאכזבת.

העיניים שלה היו תלויות בגביע הקידוש. "ברוך אתה ה', מקדש השבת". היא ענתה "אמן" יחד עם כולם, אבל קצת יותר בקול. מנסה לשרטט את מיקומו המדויק של ה"אמן" שלה בין אלה של כולם. מנסה לומר אותו ברור וקיים ונחוש מבלי שיתבלט יתר על המידה. לנגן אותו כאילו היה חלק מן המקהלה הזאת תמיד, ויודעת שלנצח יהיה ניכר בהטעמה שלו, במיקומו בסולם. קצת מדי בקול או קצת מדי בשקט.

זאת היתה הפעם העשירית בערך בה התארחה אצלנו הילה לשבת. אבל זאת היתה הפעם הראשונה בה הביאה איתה גם את אמא שלה. וכשם שהיה ה"אָמֵן" שלה מנסה להיטמע בין אלה שלנו – כך גם היה משתדל לשמור על מקומו ליד אמא. שייך לשני העולמות.

וגם היא, אמא של הילה, אמרה "אָמֵן". קצת אחרי כולם. בודקת מה בדיוק צריך לומר ומתי, מסתכלת על בתה ועלינו, מנסה ללמוד ו- גם לשמר את הטריטוריה שלה, הנבדלת. וטיפה מאחרת. עכשיו נעמדו הילדים וחיכו לברכה. כבר תשע פעמים היתה הילה אצלנו בשבת. תמיד הסתכלה ברגעים הללו במבט עורג ומהופנט. כמה שלם ונפלא היה להסתכל על שולחן השבת שלנו דרך עיניה של הילה. כמה לבנה היתה המפה, כמה טובים היו הילדים, איזו אמא צדיקה וסבלנית הייתי אני. "אולי באמת אנחנו כל כך שלמים ויפים וטהורים כמו שאנחנו נראים דרך המבט המתגעגע הזה"?...

ועכשיו נוספה נקודת מבט חדשה על המתרחש בשולחן השבת שלנו. הוא לא השתקף רק דרך עיניה של הילה, אלא גם דרך עיניה של אמא שלה. ולא רק דרך עיניה של אמה, אלא גם דרך האופן בו חושבת הילה שאמא שלה מסתכלת עלינו. כל כך הרבה שפות חשבו מסביב לשולחן.

ברכנו את הילדים בזה אחר זה. ראיתי את הילה מתפעלת ונבהלת. ראיתי את אמא שלה מתאהבת וכואבת. הנה הורות אחרת. חוויה אחרת של המושג משפחה. אולי יש כאן משהו שהילה כועסת על כך שמעולם לא קבלה? אולי החוויה הזאת היא בעצם כתב אישום?

* * *

"אמא, תברכי אותי גם כן", אמרה הילה בשקט כשהיא פונה לכיוונה. הראש היה מורכן, אבל העיניים עלו ממנו באלכסון ובחשש.

אמא של הילה הניחה שתי ידיים על ראשה של הבת שלה. בדיוק כמו שעשה בעלי. בדיוק כמו שעשיתי אני. זה היה כמו ריקוד יהודי מדויק ומדוד שהיה שם תמיד, ופתאום קיבל נוכחות. לא היה בתנועה הזאת רק חיקוי לברכה שלנו. זו היתה התנועה שלה בתוך המחול החוצה דורות ויבשות.

"מה מברכים?", היא שאלה במבוכה גדולה, והילה לחשה לה: ישימך אלוקים כשרה, רבקה, רחל ולאה. ככה מברכים אמא. ואמא חזרה: ישימך אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה.

לא הרבה זמן אפשרנו לשקט להיות. היינו כולנו קצת אבודים ונבוכים, והרגשנו שהסיפור הקטן הזה הוא הרבה יותר גדול מאיתנו. הוצאנו לחם מן הארץ ושרנו זמירות וחדנו חידות וסיפרנו בפרשת השבוע. אבל כתב האישום התהפך להסכם שותפות.

* * *

חדר השיעורים היה צפוף. ביקשתי מהקבוצה כולה לשמור על שקט. שתי בנות פסעו לאט ובהיסוס לאורך החדר: עיניה של אחת מהן היו קשורות בצעיף, והשנייה אחזה בה בעדינות, מנסה להוביל אותה מבלי להיכשל ולהיתקל חפצים שונים שהיו מוטלים על הרצפה. "תזהרי! מצוין... הנה אנחנו כבר מסיימות" עודדה המובילה את המובלת שלה. ברוך. בעדינות. בכל כך הרבה עדינות.

ערכנו תרגיל שמטרתו לחוות וללמוד את המרקם הנבנה בתוך מערכות יחסים בין מוביל ומובל. בין משפיע למקבל. המובלת, שעיניה קשורות, נאלצת לחוות תלות כמעט מוחלטת בזו שמובילה אותה לעבר הקצה השני של החדר. המובילה לומדת את המורכבות, את האיזון בין הובלה חרֵדה ומהוססת לבין אפוטרופסות המבטלת את כוחותיה הזמינים של המובלת שלה. איך ניתן לתת מענה לחסר בחוש הראיה – מבלי לבטל את כל החושים האחרים, את הייחודיות, הרצונות, השאיפות. איך פוסעים יחד במסע כמלווה שמכיר בערך הפרטנר שלו, לא רק תומך בו כדי שלא ייפול, אלא גם נתמך בו ומקבל ממנו משענת.

תנועת כתפיים חדה ופסיעה נוקשה של המובלת. קצת יותר מדי רוך ועדינות. קצת יותר מדי חמלה. המרפק מתנער בתנועה כמעט לא מורגשת מהאחיזה. "תני לי לבד", היא לוחשת. תני לי לבד, כי אולי אני מעדיפה ליפול, ובלבד שלא להיגרר אחריך מבלי לראות את הדרך, מבלי לבחור. המובילה מרפה אחיזה מיד. מאבדת ביטחון. אבל ללא חוש ראיה זמין אין למובלת שום יכולת להתקדם לשום מקום. "ימינה?", היא שואלת. "כן, אבל צעד ממש קטן, ואחר כך ישר". היא פוסעת ימינה ואחר כך ישר, ואחר כך מאבדת שיווי משקל. כמעט נופלת. אוטומטית נאחזת במי שלידה, ומחייכת.

* * *

אמא, תברכי אותי גם כן. גם לך יש מקום בתוך העולם החדש לתוכו אני צועדת. אני לא יכולה לבד. והמשפחה היקרה הזאת אליה אני נעלמת לך כמעט כל שבת לא יכולה לתת לי את הברכה שלך. וכל ההתרגשות, וההתחדשות והכמיהה – אין בהן כדי להחליף את שתי כפות הידיים שלך שתמכו בי בדרך ליום הראשון בגן, למפגש הראשון עם כתה א' ובמריבה הראשונה עם החברה-הכי-טובה.

גם כאן, אמא, יש לַיָד שלך מקום, אומרת הילה. גם מסביב לשולחן שלנו יש לאמא שלך מקום, אנחנו אומרים להילה. וגם אם האָמֵן שלך מדדה קצת אחרי האחרים, וגם אם יקח שנים לנגן אותו בדיוק כך שלא יתבלט מתוך שורת המקהלה, עדיין המסע שלך הוא אחד ויחיד ויש לו ניגון מיוחד משלו.